בפעם הראשונה שראיתי אותך, הגעת אליי מהמנהרה.

כולך צועק beach boy וחתיכיות.

מהתחנה טיילנו בים, חיפשנו מים.

מהים נסענו לאזור שבו אתה גר.

באוטובוס עמדנו אחד ליד השני. אני מתה לגעת בך.

רק מלעמוד לידך אני משתגעת.

והאוטובוס מתנדנד, וזז ללא הפסקה. ואני מתקרבת, כאילו זו לא אשמתי.

והידיים שלנו נוגעות לא נוגעות אחת בשנייה כששנינו מחזיקים בעמוד של האוטובוס.

כן, עשיתי את זה בכוונה.

ואז ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת. בשקיעה ישבנו שם על הבטון.

בשלב מסויים התחיל להתקרר, ואני בצחוק אמרתי שנחמם אחד את השני וחיבקתי אותך. ואז עזבתי כי... מבוכה.

אבל זה הרגיש כמו לקרוע את היד שלי.

אז התיישבתי עליך וזהו.

ואז נישקת אותי.

ולא ידעתי מה לעשות. אבל בפנים כל כך התרגשתי.

הוא רוצה אותי גם!

וגם ההליקסים שלך נתקעו בשיער שלי כשישבנו ככה.

אנחנו עדיין יושבים ככה.

העגילים שלך עדיין מסתבכים לי בשיער.

המשכנו ללכת. עכשיו כמעט הגענו לדירה.

עברנו ליד שלט מעבר חצייה. ואתה אומר לי- את רואה, השלט הזה מסמל חוק שאומר שצריך להחזיק ידיים.

ואז החזקת את היד הקטנה שלי בכף היד הגדולה והחמה שלך, והרגשתי כל כך טוב.

הגענו לדירה הקטנה שלך, השותף לא היה שם כמובן. העפת אותו ובחוכמה.

התיישבנו על המיטה, לא על מצעי הארי פוטר כמו שהבטחת לי.

שלפת את היין האדום והמתוק שהשותף שלך קנה. אחרי שתי כוסות אמרתי לך שזה נורא. אף בחורה בעלת טעם טוב לא תאהב את היין הזה. העיקר את העבודה הוא עשה. הראש שלי היה קליל והכל היה מתוק ומרחף.

אתה לקחת את הגיטרה והתחלת לנגן לי. כל כך היה קשה לא לגעת בך אז.

בשיא ה(לא) ביישנות, שאלתי אותך, "נתן, נכון חם לך?"

ואתה, מופתע ושמח התחלת לפתוח את הכפתורים של החולצה שלך.

אחר כך, כשנשענו על המיטה הגבוהה, השמלה שלי עלתה למעלה.

אני, שלבשתי חוטיני אדום כמו ילדה טובה, ביקשתי ממך להוריד אותה למטה, שתכסה אותי.

למרות שבכלל בפנים אני מתה שתוריד אותי ותיגע בי.

עכשיו... אני לא זוכרת מה היה ההמשך.

אני זוכרת רק שנרדמנו מחובקים, והיה לי חם ונעים.

את הבוקר אני כבר זוכרת טוב יותר.

קמתי והתקלחנו ביחד. ואתה, פשוט החלקת את הזין שלך פנימה, והכל רטוב וחלק.

ואני קופצת מהבהלה, מהחדירה הפתאומית. אחרי הכל, בכזה גודל עוד לא נתקלתי.

אחר כך התלבשנו, והכנת לי פנקייקים וקפה.

אתה לא רעב משום מה, אז אני אכלתי את הרוב. את הלא שרופים בעיקר.

בשלב מסויים נגמר לנו הזמן, אתה היית צריך ללכת ללמוד, ואני הביתה.

ליווית אותי, אני בכלל לא זוכרת אם עד הרכבת או רק עד האוטובוס.

אבל אני זוכרת את החרדה הנוראית שקיבלתי פתאום באמצע תחנת הרכבת.

כשחיכיתי לרכבת שתבוא ותיקח אותי רחוק ממך.

הרגשתי כאילו חלק ממני נשאר אצלך, וזה היה כל כך מוחשי שהתיישבתי על הריצפה ונשמתי מהר.

ואתה, אתה זוכר את זה? אתה קיבלת התקף חרדה בטכניון.

והרגשתי אז כאילו לא היינו צריכים להיפרד פשוט.

מאז, לאט לאט אני מתרגלת לפרידות האלה ממך.

כבר אין התקפי חרדה.

אבל אני נצמדת אליך ברגעים האחרונים, כאילו דורשת את שלי... רק עוד קצת.

ובכל פעם שאני רואה אותך מחדש, אני מחייכת חיוך מאוזן לאוזן.

מתרגשת ושמחה, מתה להסתער עליך כמו בפעם הראשונה. רק שאתה ביישן, ואף פעם כמעט לא מנשק אותי בפומבי, מה שקצת מוריד מהכיף.

אבל אחר כך אני מקבלת את הכל בבית. אז אני לא מתלוננת.

אני לא יודעת איך לסיים את זה. אז אני פשוט אסיים.

ארבלי.

כשמיכה בא, התרשמתי ממנו עמוקות. איכשהו, הוא היה עד יותר קול מן הגברברים שבחבורה שלנו. 

אבל תכף ומיד באו לי שוב תסביכי נחיתות. 

מיכה הסתכל עלינו מלמעלה למטה. שוב חשבתי שאני רק בת 13, 

ושהנרקומן הזה רחוק מידי ומבוגר מידי בשבילי. הרגשתי את עצמי נחותה. 

  חוץ מזה, אחרי כמה חודשים מיכה כבר מת.

פותחת את הדלת, חוטפת את המפתחות מהשולחן בכניסה, שמה משקפי שמש ויוצאת.

הרחוב שקט, ויש אווירה של כמעט. כמעט נגמר השבוע, כמעט הגיע הסופ"ש.

עוצרת בסופר הקטן שליד התחנה וקונה ווינסטון כחול. 

מדליקה אחת. מחכה שהאוטובוס יגיע.

מסתובבת בתחנה במעגלים, אף פעם לא אהבתי לשבת על ספסלים.

העדפתי את הריצפה, או לעמוד בכלל.

הסיגריה נגמרה, האוטובוס הגיע.

"לנתניה" אני אומרת, משלמת ונכנסת. 

הולכת אחורה, למקום הקבוע שלי ושלה. 

תוחבת את האוזניות באוזניים ועוצמת עיניים.

השבוע האחרון חולף לי בראש. כל כך הרבה דברים חדשים, כל כך הרבה דברים ישנים שחוזרים על עצמם.

יש משהו מרגיע בשגרה, לקום כל בוקר עם השעון המעורר, לאכול, לקחת כדור ולצאת.

אבל אני לא אדם של שגרה. אני אוהבת חוויות חדשות, ואדרנלין. 

המוכר אומנם זה הביטחון שלי, אבל עם אחרים אני יכולה לגלות את העולם.

האוטובוס הגיע לתחנה האחרונה. אני יוצאת מהמרכזית ומתחילה לצעוד לכיוון מערב.

הדבר הכי בטוח, שם אני לא יכולה ללכת לאיבוד. את הים אני תמיד אמצא.

אני יורדת במדרגות, חולצת את הסנדלים, מכניסה את הרגליים לחול הרך.

השמש כבר גבוהה בשמיים, חם ויש רוח נעימה. אני מוצאת לי פינה מוצלת ומתיישבת.

מדליקה עוד סיגריה. שואפת, לאט. נושפת, לאט. 

אני אוהבת להסתכל על המים, כמעט כמו פירומנית, רק שאני גם מפחדת מהמים.

הרוח מכבה לי את הסיגריה. אין לי רצון להדליק אותה מחדש.

פתאום באה לי הרגשה של אומץ. פתאום אני רוצה להתמודד עם הפחד שלי.

רגליי כאילו קמות מעצמן, צעד צעד ואני מתקרבת לסף המים.

בהתחלה רק כפות הרגליים, ואז כל הרגליים... הבטן, הכתפיים, צוואר...

ועכשיו החלק שתמיד מפחיד אותי, אבל בלי היסוס אני נכנסת.

כל הגוף במים, ואני נעלמת בכחול הגדול.

יוז'ק תצא מחר לטייל.

תפגוש עוד קושקה

תפגוש בלף ובבק.

ותהיה מאושרת.

כי כולם יודעים שהקושקה חיי הכי טוב.

*מילון ברוסית:

- קושקה= חתול

- לף= אריה

- בק= שור

- יוז'ק= קיפוד

.

אתם יודעים שיוז'ק הייתה אתמול ביוגורטיית יוז'ק באשדוד?

יש שם כדורים מעופפים שיושבים עליהם!