אני ממש לא אוהבת את המצב הנוכחי. 

הוא לא נוח לי, הוא עושה לי טוב.

אם אתאתר את מה שאני מרגישה, זה יהיה כך:

לא בא לי לצאת מהמיטה. בנוסף לזה אני לא אוהבת את זה שאני לא רוצה לצאת מהמיטה.

אבל, אני לא רואה שום צורך בלקום. ואם יש דבר שצריך להיעשות, ועוד לבד- זה נטל.

וזה גורם לי לחרדה. 

נחשו מה החרדה רוצה? שאכנס בחזרה למיטה.

אבל אמרתי שאני לא נהנת במיטה. היא כבר לא המקום הבטוח שלי, היא מעכבת אותי.

אבל אני כמעט ולא מצליחה לצאת. 

מחר אצא בלית ברירה, ואם עכשיו אני מרגישה רע, מחר זה ישתפר בטוח כי הכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה וזה תמיד משתלם.

אני צריכה להיות בעשייה, להשיג דברים, להשיג מטרות, ללמוד. אני לא עושה שום דבר מזה. בגלל זה רע לי.

אני זוכרת לפני הרבה זמן שהוא סיפר לי על גראונד זירו, לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שזה זה. שאני לוקחת הפסקה מהלחץ והעשייה.

אבל זה לא, ואני סתם משקרת לעצמי. מתרצת את העצלנות. 

אני לא יכולה, אחרי שנה של דירבון, פתאום להאט קצב. האדרנלין נעלם ולא נשאר משהו טוב במקומו.

אני לא יכולה לוותר לעצמי, אני לא יכולה להישאר במיטה, אני לא יכולה לבכות ובטח שלא להיות בחרדה.

אני צריכה לבנות בחזרה את החיים שלי, אז מה אם הם התפרקו כאילו ילד בעט בארמון חול שלי בכוונה.

אני לא יכולה להישאר במצב הזה או שזה ידרדר. אני צריכה להיות בעשייה.

הבעיה היא, שאני לא יודעת מה לעשות. 

ואו, לאן זה נעלם. 

למצוא כיוון פוקוס ומוטיבציה. 

בהצלחה