לפעמים שאני מרגישה רע, כשאני קצת עצבנית, ובעיקר שאני מרגישה לבד, אני אוהבת לפתוח את הפייסבוק, את תיקיית התמונות שלי או לחטט קצת באסמסים של עצמי ולחפש כל מיני רגעים כאלה שגרמו לי לחייך, זמנים שבאמת הייתי מאושרת בהם.

לראות את התמונה הזאת שאני מחייכת בה, מוקפת בכל החברים הכי טובים שלי.

אני מנסה להזכר מה עבר לי בראש באותו רגע. אולי ידעתי שטוב לי, אבל אני בטוחה שלא הערכתי באמת את מה שיש לי ולא נהנתי וניצלתי כל רגע. לא ניצלתי את הרגעים האלה שפשוט היה לי הכל ולא חשבתי כל הזמן על מה עובר עליי עכשיו ועל כמה שאני עצבנית על כל העולם.

אני יודעת ומודעת לכך שבסה"כ אני בריאה ויש לי משפחה והכל טוב ויפה ושיש מצבים גרועים משלי. אני מודעת לזה. אבל זה אומר שאני באמת צריכה לסבול גם את כל הדברים הקטנים שמעצבנים אותי? כל יום לקום למקום שאני לא אוהבת להיות בו, ללכת למקום שאני סובלת בו. לחפש כל יום מחדש איך אני יכולה לנצל את הזמן רק כדי להיות מחוץ לבית, לנסות ולחפש תירוצים ללמה לא להגיע לארוחת חג או להשאר לבד בבית כדי לא לצאת לטיולים משפחתיים. אני הכי אוהבת את כל הדברים האלה, והלוואי שיכלתי כל שבת ובכל הזדמנות לצאת מהבית ולנסוע לטייל. אבל כרגע אין לי רשיון והדרך הכמעט יחידה שלי זה לצאת עם המשפחה. אבל איך הם תמיד יכולים להרוס הכל? למה תמיד במקום להנות במקום שאני נמצאת אני מתבאסת שבאתי ורק מחכה ליום הזה שיגמר ואני אחזור אל המיטה שלי.

אז אני יודעת שעוד יהיו לי רגעים שאני ארצה לזכור, אבל בנתיים אני פשוט רואה ונזכרת בקודמים ורק מייחלת שימציאו כבר איזו מכונת זמן שתיתן לי את האפשרות לחזור אל אותם רגעים. לא הייתי משתמשת בה בכלל כדי לשנות את העבר, למרות שיש דברים שאני מתחרטת עליהם. אבל אני פשוט מעדיפה לחוות שוב את הרגעים שבהם היה לי הכל. לפחות ככה הרגשתי.

אז אני לא מבקשת כסף, לא מבקשת חברים טובים יותר, לא מבקשת משפחה טובה יותר,

אבל אני בסה"כ רוצה להרגיש טוב, באמת.