לפני חודשיים אמרתי שאני אנצל את החופש הזה, כמו לפני כל חופש..
והאמת, שהצלחתי לעמוד במשימה, למרות שלא הספקתי לעשות כלללל מה שרציתי, אני יכולה להגיד שהספקתי הרבה. ראיתי את החברים שלי מלא ונהנתי באמת. איתם אני באמת מרגישה שייכת, אני מרגישה שאני שווה משהו שבאמת אוהבים אותי ואם אני לא הגעתי למפגש גם הייתי חסרה.
ועכשיו אני אראה את חלקם אולי פעם בשבוע. את רובם רק בכנסים וטיולים, זה לא פייר.

ועכשיו, אני צריכה לקום כל בוקר ב7 כדי ללכת למקום שבתכלס, אין לי יותר מידי מה לעשות שם, אין לי את מי לחפש שם. החברה הכי טובה שלי עברה לבי"ס אחר, זה שאני לא הצלחתי להגיע אליו.. כל שאר החברים שלי מפוזרים בערים אחרות. הילדים שכביכול אמורים להיות החברים שלי בבי"ס הזה שמים עליי זין וכל מה שבאלי זה רק למצוא מקום אחר לקום אליו כל בוקר. לא אכפת לי כבר איפה וכמה מוקדם אני אצטרך לקום. כי אם אני אקום גם ב4 בבוקר וזה יהיה בחיוך זה שווה הכל. אני כבר רואה איך ביום הראשון אני צריכה להתגרד בבכי מהמיטה. לא באלי, פשוט לא.

לא ככה רציתי להתחיל תיכון.