אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. הגעת אתה וכל המחלקה שלך אלינו הבייתה לארוחה בשבת.
גרתי אז בבית הוריי באפרת, ואתה היית מאיזה גדוד של הנח"ל...שמרתם עלינו.
הייתי אז בת 17 נערה דתייה שהדבר הכי מטורף שעשתה זה להשתכר עם חברות בפורים עד דלא ידע.
היית קצת מיוזע ושזוף ממש, היה אז אוגוסט, דאגת לכל החברים שלך שיהיה להם מספיק אורז ושעועית וקציצות.
אני זוכרת שביקשת ממני שאעביר לך את הקולה. התרגשתי.
העיניים שלך נצצו אז כשאבא שלי קידש. הסתכלת עליי והרגשתי שיש מחשבות לא צנועות מאחורי המבט הזה שלך.
ובפעם הראשונה באותו ערב שבת כשאבא שלי שר שירי הלל לשבת הרגשתי את הנשיות שלי פועמת בתוכי.
כל מבט קטן שהצלחת להגניב ריגש אותי כל כך...לא הכרתי כזה סוג של התרגשות, גם לא בתפילת שחרית בכותל...
תמיד ידעתי שבעלי יהיה תלמיד חכם שהתגייס לצבא, כל כך התרגשתי מחיילים אז...
ואז במוצאי שבת חזרתי מהתפילה וראיתי אותך, ישבת על ספסל אצלינו, הנשק בין ברכיך ועישנת סיגריה.
אמרת לי "שלום". לא היית צריך להגיד הרבה יותר מזה. מזל שהיה חשוך.
בין השיחים של אפרת, באחת החורשות שמאחורי בית הכנסת חקרתי את עצמי איתך.
לא הצלחתי להתאפק, גם לא עד החתונה.
אהבתי אותך ואת מה שנתת בי. בין השיחים של אפרת, היית מביא איזה שק"ש מעופש ומלמד אותי להיות חיילת.
החיילת שלך.
לימדת אותי לציית להוראות של אהבה, והייתי החיילת הכי טובה.
חבל שלא התגייסתי...חבל שזה לא מקובל.
היום אני כבר גרה בצד השני, בתל אביב.
וכאן בדירה קטנה, בין שני עציצים ושידה אני מלמדת בחורים להיות החיילים שלי.
הייתי חיילת טובה.
חבל שלא התגייסתי..
אולי יכולנו להפגש באיזו טרמפיאדה, שנינו על מדים ירוקים.
ולאהוב בין שני שיחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
