תהיות ומה שבינהן

הרגשתי צורך לכתוב, לפרוק את כל הרכבת המהירה, מהירה מכדי שאוכל להכיל אותה. כי כך זה מרגיש בחודשים האחרונים -

הצצתי בפוסט האחרון שכתבתי  (סוף חודש מרץ אני חושבת). פורסם חודש אחרי שהתחלנו להתכתב, לדבר דרך ה-SKPE הבעייתי. כתבתי וכנראה שכך הרגשי : "כמהה לפגוש בך, לאכול איתך מגש פיצה ואפילו שניים".

אין ספק ששתינו שונות כמעט לחלוטין – היא חריפה, קופצנית, אומרת כל מחשבה שעולה לה בראש, ואני – מאופקת יותר, מתחברת לאנשים סביבי פחות בקלות. סיכמנו שאנחנו לא מתאימות להיות יחד והיא הוסיפה שאני צריכה מישהי שתעריך אותי יותר ותיתן אהבה וחום.

אולם זה לא מפריע לנו להמשיך להיפגש, להשתוקק אחת לשנייה, לשכב, לא מפריע לה להראות לי את המחברות הכי אישיות, חושפניות.

לעיתים תכופות הייתי רוצה לבכות. פשוט כך. מאכזבת את עצמי. הרי תמיד השתוקקתי למישהי כמותה – שתגיד מה שהיא חושבת, אמתית, כנה, אוהבת (אמנם בדרכה שלה). הייתי רוצה שהיא תתמוגג ממני.

מקווה שזה לא אומר שאני יכולה להרשים רק אנשים משעממים ושטחיים.

ובעיקר – הייתי רוצה לכתוב יותר.