כמובן שהמתנתי כמה שרק ניתן עד שפרקתי את ערימת הבגדים המקופלים שאמא הותירה נקיים. למרות שהבגדים מקופלים, אני מוכרחה לקפלם בשנית, לא יודעת למה בעצם. אני חושבת שלא פורקת אותם גם כשיש לי זמן, כי הם מזכירים לי את הבית, משהו מהבית שנותר שלם, מזכירים לי את אמא.היא פצחה במנהג חדש, זו הפעם השנייה שזה קורה - משאירה לי מגבת קטנה בין כל הבגדים שהבאתי לכבס. לא יודעת למה דווקא מגבת ולא מוצר-בד אחר. כאילו שהלכלוך הולך וגובר ככל שהזמן חולף והמגבות שיש לי בארון אינן מספיקות כדי להשתלט עליו.
עכשיו חשבתי על השהות שלי במושב. כשהייתי שם, היו גם אבא, אמא, טל והבנות. ליתר דיוק, חשבתי על כמה שעצוב לי על שאף אחד מהם לא נראה מאושר בעיניי - אבא. כשהוא נמצא בארץ, לא יכול לסבול דקה בחברת אמא. האבסורד הוא, שהוא לא חוסך מלומר זאת לנו. ישן במהלך היום כנראה כדי לא להתמודד עם אמא, וער במהלך הלילה כשהוא עם חברו הטוב ביותר - המחשב. נתיב הבריחה שלו, אני משערת. את הערות שלו בלילה הוא מנסה להסוות במקסימום דיסקרטיות - אפילו את המים בשירותים בקושי מוריד וסוגר הדלת בעדינות של מנתח מוח. אבל את כל זה אני שומעת כשאני שם, ובטוחה שגם אמא, עם אינסטינקט כלב הציד שבה. הוא אפילו יקצר את השהייה פה בארץ בשלושה ימים, בטענה שרוצה לפגוש חבר מהעבר בפריז. ואמא - כשאבא נמצא אני רואה את חוסר הנחת מצידה. לא יכולה לשבת לאכול איתנו ולדבר כמו משפחה נורמלית שנפגשת לאחר די הרבה זמן בהיקף רחב יותר; יוצאת לפרקי זמן ממושכים יותר מהבית; כשרואים טלוויזיה, אני תופסת אותה לא מרוכזת ומגניבה במקום מבטים חשדניים באבא.
וכמובן שטל - עם בעל שלא מרפה מלהקטין ולמלמל את הרעל שזורם בו, לכך הייתי עדה כשחייתי איתם, כזכור. לא הבנתי איך היא יכולה להביט בתמונות החתונה שלהם ולהחמיא לו בטון הילדותי שלה. ואז חשבתי - זה כמו ששבוי מקבל על עצמו את היותו שבוי ומכיל את השובה שלו. זה פשוט כך. פשוט עצוב.
שלושתם גרמו לי לבכות לתוך המגבת שאמא הגניבה לתוך ערימת הכביסה הנקייה שחזרה איתי למעונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Contra