אמנם חלפו ימים רבים מאז שזה התרחש, אבל לפתע הזיכרון הזה הכה בי והרגשתי שנחוץ להיכתב.
שתינו היינו בחוף פולג, המים נראו עדינים ומזמינים מקטן ועד גדול.
הם לא אחר מאשר תעתעו בי. הרגשתי שברצוני להתרחק מהחוף, לנסות ולהרגיש מתי הקרקע לא תהווה קונטרה לרגליי, לגופי, שנוכחתי לדעת דקות מספר לאחר מכן שהוא קל כנוצה.
החוף היה הרחק ממני, ואני אי-שם בשקט, עם הגלים. עד מהרה הרגשתי שאותם גלים מתעתעים נושאים אותי כתינוק בן יומו. לא הייתה לי שליטה, לראשונה לחיי. רגעים שכאלה מבעיתים אותי. הרגשתי שאני בפניקה איומה, שאני נלחמת על חיי. אותו פחד הזהה כמעט לפחד הגבהים שמכה בי גם כן לעתים. נופפתי לעבר ע', שהייתה בסמוך לחוף, תוך שאני שומעת את המציל הצלוי קורא לי במגפון הרחק-הרחק להתקרב מיד חזרה. ע' לא חשבה שמשהו לא בסדר איתי, לא הייתה קרובה מספיק כדי לראות את הפחד ששיתק את כולי. חשתי שאם מישהו לא יגיע תוך כמה שניות, אמצא עצמי בקפריסין. הרגשתי שאני בולעת המון מים, כמות כה גדולה של מים שדגיגים יכלו לחיות בתוכם.
היא הגיעה, לבסוף. הכל נעשה טוב לפתע - המים שקטו, יכולתי לנשום, הדופק חזר להיות שקט גם כן. האהבה שהרגשתי אליה לאחר מכן הייתה רבה, אך לא רבה מספיק כדי להשאיר אותנו יחד.
מיכל.