בהתחלה ראיתי רק את פניו. חצי מהן, בעצם. משקפי שמש גדולות ושחורות כיסו את עיניו והשוו לו מראה מאיים ומסתורי. הייתה לו תספורת קצוצה, כמו בצבא, ושערו היה בצבע חום שוקולדי. פניו הלכו והתקרבו וככל שהוא התקרב לכיווני כך ראיתי יותר חלקים מגופו.

מהמרחק שהוא נמצא בו כעת, יכולתי לראות כבר את מחצית גופו העליון והמוצק. היו לו שרירי ידיים מרשימים וכתפיים נפוחות מהרמת משקולות. חולצתו האפורה נצמדה לגופו והדגישה את שרירי החזה שלו. עכשיו יכולתי כבר לראות כמעט את כל גופו, קצת אחרי הברכיים. הוא נראה יותר ויותר מאיים והוא הלך והתקרב.

זזתי טיפה במקומי כדי שלא יוכל לראות אותי נועצת בו מבטים והיטבתי את זווית הראייה שלי. הורדתי את מבטי לתיק שנח על המושב שלידי. שלחתי מבט מהיר לעבר הבחור המאיים ופשפשתי בתיקי. שלפתי מסרק קטן ורימל והבטתי במראה, מסדרת את שיערי ואת האיפור ופוזלת אל הבחור החסון. לרגע קצר היה נדמה לי שהוא מסתכל ישירות אליי.

הסטתי את מבטי ופסלתי את המחשבה הזאת במהירות. הכרחתי את עצמי לא להביט בו והזזתי את מבטי לכיוון המנוגד. מהר מאוד סקרנותי גברה עליי ולאט לאט החזרתי את מבטי לזר המאיים הצועד לכיווני.

שוב חשבתי שהוא מסתכל עליי, אבל הוא השפיל את עיניו למטה, לאדמה ומלמל משהו, ספק לעצמו, ספק לסביבה. הוא כבר היה ממש קרוב אליי ובכל רגע עמד לעבור לידי.

עצרתי את נשימתי והעברתי את מבטי קדימה, לזגוגית הרכב, בעוד הוא פוסע באיטיות רבה ועובר את הרכב שבו ישבתי. לא העזתי להביט לכיוונו ולכן השפלתי את מבטי לרצפת הרכב המטונפת עד שהתרחק. הרמתי את עיני והישרתי את מבטי.

ראיתי אותו מתרחק ממני באיטיות ולצידו פוסעת ילדה קטנה, כבת חמש, אוחזת בידו.

הוא כבר לא נראה כל כך מאיים.

הקטע משתתף בתחרות כתיבת סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת.