בלי קשר

נדמה שהשעה היא 00:00 בקירוב..

העט חוצב את המילים דרך פתיחת הדלתות באוטובוס

הרחוב קודר.

הקור שממלא את החלל בבטן כשאני מפספסת את התחנה של קו 6

שניית ההבנה שהתחנה הבאה היא בקצהו השני של הכביש המהיר, כלכך חמקמק.

הלכה לי - התעופפה לה פיסת האוויר האחרונה, נשימתי חלולה.

הגבה נעצרה, התמקמה נמוך לכדי קמט מרמור אחרון. כבר אין לרגלים שלי דם כדי לשקוד באמץ מותש להספק הבא.

ההקלה שבויתור.

גם לתחנה אין לי עוד שום רצון להגיע, להספיק את האוטובוסים האחרונים.

אני יודעת שכנראה כדאי. אין דרך קיצור.

ואין שום הקלה.

עוד פסיעה כבדת משקל

וברך מתקפלת, רק לשמור שלא ליפול.

רק הירח ומבטו החם

משום מה, ללא כל סיבה נראית לעין

תחושה של פחות לבד.

הכל מתגמד, חוסר החשיבות של בזבוז הזמן, והיאוש שבהליכה מייגעת וקצרת מרחק שכזו.

ההמתנה האין סופית להתחלפות הרמזור.. וגם כשירוק, פסיעות כבדות ועייפות.

הכל מגיע לכדי פרספקטיבה כשהירח ממיס בעירפול נעים את אדי העננים,

ונדמה שהוא ממיס גם את האוויר מסביב למבטי כמו ריתך את זגוגיות המשקפים שלי.

ההמתנה אינה המתנה

הבזבוז כבר נעשה רומנטי משהו.

עצם האקט של הוצאת עט ירוק ופנקס אדום וכתיבה נמרצת תוך כדי הליכה למסדרון האוטובוס.

הרוכן באדיקות עצובה לנשקה את העיר בשלותה המנוכרת.

הנחמה בבדידותם כולם.

בשונות שלי אל מול האנשים.

של המבטים התוהים, מזדהים או נרתעים.

כולה תעלם כשאוותר אני לבדי, ואיוושת הרוח

- וזעקת האוטובוס המתרחק.

ארץ שלוות הואקום.

לוואקום אין ציפיות, ואין בו חרדות, כי ממלא הוא לבדו, את החרדות עצמן, והוא עצמו החרדה במיטבה.

ולכן, שלוותו הרוגעת, יפה ורוגעת. חופשייה וחפה מכל וכל.

כאן מונח העולם, בלי עתיד, ובלי ידוע מראש.

בלי מחר יקרה ומה יקרה אם לא יקרה.

ומה אם אסע לי קילומטר נוסף, ותחנה מפוספסת אחת נוספת?

ואם אהרהר בכך, על תחושת הפחד שלאחרי ארץ הואקום ושלוותה, אצפה בזוית העין בעמוד העבה

ואתנער כדי למעוד החוצה בתחנה הנכונה.

ואז אתיישב, אתהה ואמשיך בכתיבת השורה שנראית האחרונה,

 בסופה יחכה לי קו חמש האחרון.

כמו אהוב מחייך שתכנן הפתעה.

ונדמה שהשיר הפך סיפור

וכמו תכננתי את העלילה.

ואולי, האמת של פרץ של רצון כתיבה

 יצרה זאת בעצמה.