כל אשר חפצה נפשי

הייתי רוצה לכתוב על השליטה בחוסר שליטה שבו אני בוחרת ועל חוסר הערכה העצמית שלי מול המשפחה שלי

ואין לי מילים, לא יוצאת ממני איזושהי מטאפורה שיכולה לדמות את העניין שאני נהיית כל כך אדישה אליו מרגע לרגע

וזה לא שאני צריכה השראה כי הנושא כבר קיים

אני צריכה מילים וכמו מול המשפחה שלי הן נעלמות ..

אני מאמינה לכל דבר שהם אומרים לי במיוחד מאמינה לאחותי

אולי בגלל שהיא מושא להערצתי וכל ההשגים וכל הכוח רצון הזה שהיא מביאה איתה מסנוור אותי

וכל מה שאני רוצה זה שהיא תאהב אותי אני מוותרת על עצמי ומנסה לרצות אותה כדי שתראה אותי

שאני ארגיש נאהבת 

שאני יהיה בשר ודם מולה ולא איזו רוח שהיא מעיפה אותי מכיוון אחד לכייון אחר

היא תופסת את מקומי בחלל ובליבם של אהובים ואני מרגישה שאני נדחקת למקום קצת אחר

מקום שבו אני לא אאבק ,מקום שבו אני מרגישה לא שייכת .

אז דיבורים כבר לא עוזרים ובין הבת האהובה לביני יש פער כלכך גדול 

ואני למדתי את מקומי,

אין לי כזה .

אולי מכאן יצמח שינוי .