יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט
לא שפעם זה היה פשוט,
הנה אני שוב משקרת לי.

החברים הולכים ונגמרים
ויכול להיות שזה באשמתי,
לא שרע לי עם עצמי אבל
יותר מדי לבד מבטל אותי.

כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה,
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאוד כבר לצאת.

בתיבה שלי אין אהבה
רק לפעמים איזה מישהו שמוכר דברים,
דווקא הוא נראה מהגברים
שכן נשארים עד הבוקר..

נמאס לי מהתחושה הזאת.

זה לא שאני רק מרגישה לבד,אני באמת לבד.

והנה עוד שבוע עבר,ואחד חדש מתחיל

וכמו בכל תחילת שבוע גם מחר אני חוזרת לבסיס

וכמו כל פעם שאני חוזרת לבסיס, אני חוזרת לשם עם תחושה מגעילה.

אבל שם אף אחד לא מכיר אותי מקרוב,

אז זאת כן הזדמנות להתחיל שם בתור בן אדם אחר.

שיהיה לי שבוע טוב

וגם לכם..