זה או אף פעם או עכשיו, אם אני רוצה להצליח במשהו אחד בחיים האלה, במשהו שתמיד נכשלתי בו-זה הזמן.

אני חייבת להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, שיש לי את הכוחות האלה

למרות שאני מוכיחה לעצמי דברים כאלה בדרך גרועה,

אבל אני רוצה את הדרך הזאת.

זה דבר שלעולם לא ימחק ממני,

ועכשיו אני מבינה שאף פעם לא רציתי שזה ימחק, תמיד רציתי להשאר ככה

ועכשיו יש לי את ההזדמנות להיות באמת.

זה פסיכי, זה גורם לי להרגיש חולת נפש, אבל אני רוצה את זה

זה יהיה מכוער, זאת תהיה דרך קשה ומלוכלכת

אבל אני אצליח בסופו של דבר

המטרה מקדשת את האמצעים..לא?

"הרגלים שאספתי לא תוכלי לקחת לי
לא אניח את הזיכרון בצד הדרך.."

תמיד אלה אותם עצבים ותמיד זה אותו בכי, כל סופ"ש בבית אותו סיוט.

תמיד יהיה משהו שיהרוס לי כאן את המצב רוח.

ובכלל,זאת תקופה כזאת

תקופה ארוכה שאני בכלל לא רואה את הסוף שלה

וכ"כ קשה לי עם זה.

אני מפחדת שאני חוזרת לפעם,

אני לא רוצה להכנס לזה שוב

כנראה שאני לא מספיק חזקה כמו שחשבתי

זה תמיד ירדוף אותי.

מחלה נפשית אף פעם לא נעלמת,

היא תמיד מחכה לך

כשאתה נופל היא תמיד תהיה שם בשביל לתפוס אותך

וחבל שרק היא נמצאת שם..

אני לא רוצה שוב את כל הסבל הזה

ולמרות זאת אני לא מצליחה לשלוט בזה.

יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט
לא שפעם זה היה פשוט,
הנה אני שוב משקרת לי.

החברים הולכים ונגמרים
ויכול להיות שזה באשמתי,
לא שרע לי עם עצמי אבל
יותר מדי לבד מבטל אותי.

כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה,
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאוד כבר לצאת.

בתיבה שלי אין אהבה
רק לפעמים איזה מישהו שמוכר דברים,
דווקא הוא נראה מהגברים
שכן נשארים עד הבוקר..

נמאס לי מהתחושה הזאת.

זה לא שאני רק מרגישה לבד,אני באמת לבד.

והנה עוד שבוע עבר,ואחד חדש מתחיל

וכמו בכל תחילת שבוע גם מחר אני חוזרת לבסיס

וכמו כל פעם שאני חוזרת לבסיס, אני חוזרת לשם עם תחושה מגעילה.

אבל שם אף אחד לא מכיר אותי מקרוב,

אז זאת כן הזדמנות להתחיל שם בתור בן אדם אחר.

שיהיה לי שבוע טוב

וגם לכם..