את התור הזה קבעתי כדי להוציא גימלים. כן כן, לנצל עד הסוף את הרפואה האזרחית לפני שהיא בורחת לי. בשנה האחרונה בצה"ל לא עשיתי זאת מעולם. זה נראה לי לא מסורי במובן מסויים. סומכים עלי, המפקדים, הרופאים שלי, להגיע ולשקר? מרגיש לי לא בנוח.
כשקבעתי את התור ביופ ראשון החלטתי שאני מוציאה גימלים , שאני לא מסוגלת יותר ושמגיע לי.אבל משהו באמת השתנה בי אחרי שכתבתי את הפוסט אתמול. משהו בי רוצה להצליח.
לא פעם אמרתי שמעולם לא סיימתי שום דבר שהתחלתי. אפילו הפרעת האכילה החמודה שלי והדיכאון שלי לא הגיעו למצב קריטי עד כדי כך. זה היה קריטי, עד עכשיו אני רואה את ההשלכות, אבל עובדה, אני כאן, אני חייה. קשה לי מאד, הכל אני יכולה לעשות טוב יותר כמו שנהגתי לעשות לפנישפגשתי את הצד הדיכאוני שלי. אבל היי, אני כאן.
אז לשם שינוי, אולי זו הפעם שבה אני מבטיחה לעצמי לסיים. לסיים באמת, להשקיע, לתת את הנשמה. להוכיח לעצמי שאני לא בורחת כי קשה. שאת כל מה שקשה לי אני מסוגלת להפוך לקל, ואם לא לקל, לאפשרי.
אז לא הוצאתי גימלים. אני בדרך לבסיס באיחור אופנתי (כנראה אשלם על זה ואצא לפחות ב21:00 מהמשרד, כי העבודה לעולם לא נגמרת) אבל אני כאן. ויש לי רשימת משימות שאני רוצה לסיים ואני לא מפחדת יותר. וקשה לי לסיים אותן, קשה לי. לא רוצה לדבר עם ההוא, מסובך לפצור את זה, והשיחת נזיפה הזו מהקצינה שלא מבינה שאני עוברת תקופה קשה כנראה תגיעה שוב.
אבל אני כאן, מתמודדת, מתחילה משהו ומסיימת אותו.
אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.
ועדיין הדמעות חונקות. אבל קיבלתי החלטה להחזיר את עצמי לעצמי. ואני אעמוד בה הפעם, מבטיחה.
אז אני חוזרת לטיפול, וקבעתי תור לדיטאנית, ואתמול הלכתי לחדר כושר.
אני אהיה חזקה. זה רק דורש מאמץ, עבודה, אמונה. ועוד יהיה קשה. וזו החלטב כל כך קשה, והדמעות מציפות.
אבל היי, אני כאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ondine