אלו עומדים להיות החיים שלך ואני מאחלת לך בהצלחה איתם.

איזה חיים את שואלת?

מדיכאון לדיכאון. כן כן, בדיוק כך. בדיוק כמו שאת שומעת. בפעם הראשונה, הגעת בשלב מסויים להחלטה שאת לא רוצה ילדים. זוכרת את זה? כששיתפת בזה ידיד שלך, הוא אמר לך שזה שטויות. אבל זה לא היה שטויות. הפסיכיאטר הראשון הבטיח שהרבה מתבגרים עוברים דיכאון זמני בשלב מסויים בגיל ההתבגרות. הוא גם הבטיח שאם זה לא יחזור בקרוב, זה כנראה לא יחזור יותר. אבל הנה העניין, זה חוזר. זה זה, ואני מזהה את זה. חוסר אונים, הכאב הפיזי, הכאב הנפרי, הרצון לעשות ללא יכולת לעשות. 

ככה בדיוק זה התחיל.

אחר כך גם לא היה רצון לעשות. אחר כך פשוט הייתי. לא עשיתי כלום, לא רציתי לעשות כלום, הראש היה ריק אבל מלא במחשבות. הדברים היחידים שרציתי, זה שקט ולהיות בבית. אני יודעת היום שהכמיהה הזו לשקט היא מאפיין דומיננטי במצב שלי. כזו אני. יש לי כל כך הרבה רעש באוזניים. אפילו ההקלדה מרעישה לי. אני רוצה שקט מוחלט. וגם חושך מוחלט לא יזיק.

גם כשאני יוצאת מהמשרד לרחוב, הרעש משגע אותי. גם בסימטאות הכי שקטות יש רעש, מכוניות, אנשים, חיים... ואני צריכה שקט.

אני זוכרת שאמרתי את זה לפסיכולוגית בפעם הראשונה. היא שאלה אותי מה אני הכי רוצה עכשיו. פשוט בכיתי ואמרתי שקט. והמשכתי לבכות. בכיתי במובן מסויים כי גם ידעתי שאני לא רוצה שום דבר אחר. אין שאיפות, אין בקשות, אין מחשבות לעתיד, אין רצונות, אין חברים, אין אנשים משמעותים. הדבר היחיד שיש זה כמיהה לשקט.

אני מאמינה שאם הייתי מספיקה להתקדם עוד שלב היו מגיעות גם מחשבות אובדניות.

אבל בינתיים זו המחשבה על התאונת דרכים שתגאול אותי. הרי אני לא אקפוץ מגג או אעשה משהו שבאמת יכול לפגוע בי. אין לי אומץ לזה. אבל אני כן אשמח אם ידקרו אותי או משהו בסגנון. זה יבטיח לי שקט.

אבל עכשיו אני נזכרת שכן עשיתי משהו, פעם. לקחתי כדורים. הרבה. אני חושבת שזה סתם היה אימפולסיבי, ללא מחשבה. המטרה הייתה לישון. אני חושבת. אני לא זוכרת כבר.

בקיצור, אני רוצה שקט, וכרגע הוא רחוק מהשגה... אפילו בלתי מושג.

אז בנתיים אני בוכה ומקווה לטוב.

גם פתרון לא?