אני לא יכולה. כל הגוף שלי רועד. אני מחכה שהזמן יעבור. פשוט יושבת ומחכה שיעבור. והוא לא עובר לאט או מהר. אין ימים שמרגישים ארוכים או קצרים. הם פשוט עוברים. יום ועוד יום ועוד אחד. ובכל יום מתפללים שהיום יגמר אבל שלא יגיע מחר. להמשיך לישון עד שזה יעבור ולקום בוקר אחד ולגלות שהכל בסדר וזה היה חלום רע. אבל מתעוררים בבוקר וקמים לאותה מציאות עגומה וחסרת אונים.
וכל יום נורא יותר מהקודם. ואין משמעות לזמן. כי אתה גם ככה לא עושה כלום. אתה מחכה עד שתוכל ללכת לישון שוב. יושב ומחכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ondine