זו צביטה בלב... לדעת שעכשיו נפרדתי ממך לתמיד. זה כואב לותר על מישהו שעזר לי להרגיש טוב עם עצמי. אני מרגישה לבד, כאילו נפרדתי מהחבר שלי. אבל בכלל לא היינו בני זוג, ולכן הקשר המבלבל הזה היה חייב להפסק.

ובכל זאת אני נזכרת בזמנים טובים, אבל גם בשיחות כואבות. אפילו בכיתי בגללך. הייתי מתה לספר לך, אבל לעולם לא תדע.

***

אני מרגישה תחושת מועקה, משהו חונק אותי כבר הרבה זמן. הדמעות עומדות לזלוג אבל לא יוצאות. המשקל עלה, קשה לי עם הגוף שלי עוד פעם. עד שסוף סוף הרגשתי טוב עם המראה שלי הרסתי את זה בשתי ידיים.

הנה. כל מה שהייתי צריכה כדי לגרום לדמעות לזלוג היה לדבר על הכישלון שלי והאכזבה שלי מעצמי. עדיין חלשה, עדיין לא מתפקדת, שוב לא אוהבת את עצמה, עדיין כואבת.

***

אני פשוט צריכה חבר, חברה, מישהו לדבר איתו. שיסיח את דעתי, שפשוט יחבק אותי ונשב ביחד בשקט.

***

שקט. זו מילת המפתח. זה מה שאני צריכה.

אבל הרגשות הבלתי מוסברים גועשים ומחרישי אוזנים, וגם בשקט מוחלט אני שומעת את הרעש הפנימי הזה.

ובגלל זה אני כל כך עיפה כל הזמן. אני לא מצליחה לנוח באמת. גם כשאני ישנה החלומות לא עוזבים אותי בשקט.