פעם היכולת להיות לבד היה הדבר שהכי אהבתי בעצמי. היום אני נלחמת ולומדת על היכולת הזו מחדש. אני צריכה שיחזיקו לי יד, שיעזרו לי ללכת. אני נעזרת בסביבה, אבל זה לא מספיק.

זה מזכיר לי קצת את תקופת היסודי. כל אחת מחפשת לעצמה את "החברה הכי טובה", איתה היא מבלה 24 שעות ביממה. כל עולמן זה החברות הזו ששומרת עליהן מפני העולם החיצון.

אני לא מחפשת חברה שתשמור עלי מהעולם שבחוץ. אני מחפשת חבר שילמד אותי להתחבר לעצמי מחדש. כבר התחלתי את הדרך שלי לבד, אני במצב הרבה יותר טוב. אבל עדיין הייתי רוצה מישהו שיעזור לי להעביר את החוויה הזו בדרך אחרת. זה אומנם מרגיש בריחה במובן מסויים, שאני לא יכולה בזכות עצמי, שאני לא רק רוצה מישהו - אני צריכה מישהו.

דחיית סיפוקים. אולי עדיף לחזור להתאהב בלבד שלי מאשר לחלום על משהו שכרגע הוא לא בר השגה.

ובטח עדיף לבנות קודם את עצמי מחדש ורק אז לצרף עוד מישהו לתהליך האין סופי הזה