הבנתי עכשיו למה פרוזק מדכא את החשק המיני. כנראה אלוהים חשב על הכל כשהוא קשר כמה גורמים ביחד, שישפיעו אחד על השני ויגרמו לתופעות לואי. 

אין חשק מיני כדי שלא נתרבה. והנה עוד הוכחה למה אסור לי להביא ילדים. זו המטרה. הרי דיכאון עובר גם בתורשה. ואם כדי להרגיש טוב אני צריכה לקחת כדורים, כנראה שמשהו באמת דפוק ולא בסדר. אז כדי להמשיך לחיות אני צריכה לקחת כדורים שמונעים ממני חשק מיני ואת ההנאה בכל מה שקשור לזה.

מחוכם אלוהים. מחוכם.

אני לא יכולה. כל הגוף שלי רועד. אני מחכה שהזמן יעבור. פשוט יושבת ומחכה שיעבור. והוא לא עובר לאט או מהר. אין ימים שמרגישים ארוכים או קצרים. הם פשוט עוברים. יום ועוד יום ועוד אחד. ובכל יום מתפללים שהיום יגמר אבל שלא יגיע מחר. להמשיך לישון עד שזה יעבור ולקום בוקר אחד ולגלות שהכל בסדר וזה היה חלום רע. אבל מתעוררים בבוקר וקמים לאותה מציאות עגומה וחסרת אונים.

וכל יום נורא יותר מהקודם. ואין משמעות לזמן. כי אתה גם ככה לא עושה כלום. אתה מחכה עד שתוכל ללכת לישון שוב. יושב ומחכה.

אני צריכה לכתוב עכשיו מה יעזור לי להשאר בתפקיד. מה יעזור לי להתמודד עם הקשיים שלי, איזה הקלות אני יכולה לבקש כדי להמשיך. קצת נמאס לי להיות החוליה החלשה בכל מקום שאני מגיעה אליו. אבל אני צריכה לזכור שיש לי מפקד שמאפשר לי פשוט לבקש את מה שאני רוצה. בלי קב"ן, בלי בירוקרטיה. הוא פשוט רוצה לשמור עלי. הוא רוצה שאסיים את השירות שלי בתפקיד שהתחלתי, שאמשיך כמו שהמשכתי עד היום. אבל המחשבה שהמדור ישתנה שוב, שהמצב יתהפך, שאני אשפא בלי החברות שלי מבעיתה אותי.

אני מנסה לחשוב איזו בקשה לגיטימית אני יכולה לבקש, שלא תפגע בחברות שלי. הרי לצאת מוקדם כל יום זו לא אופציה, זה יפגע בהן. אני לא רוצה שהנוכחות שלי במדור וההקלות שאני עשוייה לקבל יפגעו בחברות שלי (למרות שלא כולן באמת חברות שלי, אז אפשר להגיד בחברות למדור).

אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבקרים עם כל כך הרבה אנרגיה לעבודה, לתת מעצמי ולהשיקע. אנרגיה שנעלמת ברגע שאני עולה על הרכבת. אולי זה הריטלין, אולי זה הגלולות. אני לא באמת יודעת. אבל אני יודעת בוודאות שמשהו כאן לא בסדר. משהו איתי לא בסדר.

אני חושבת שנפל לי האסימון כשחבר טוב שלי שאל אותי "אם לא היית צריכה להיות בצבא עכשיו, לאן היית הולכת?". בהתחלה חשבתי על הים. מיד אחר כך הרגשתי שאין לי כוח ושאני פשוט אמשיך לישון. ואז נפל לי האסימון, דיכאון.

כבר הייתי במצב הזה בעבר, זה לא חדש לי. אני פשוט לא רוצה לחזור לשם. אני יודעת שזה בלתי אפשרי לשרת בדיכאון, אני יודעת שמי שצירכה להלחם בזה זו אני. יש לי את כל הכלים, מפקד תומך, משפחה תומכת, חברות שאני רק צריכה לשתף אותן במה שעובר עלי והן יעשו בשבילי הכל. אבל יש בעיה אחת - אני לא מצליחה לעשות את הצעד הזה ולטפל בעצמי.

"למה כל כל קשה לך ליזום?" אמא שאלה אותי.

"לא יודעת, אבל זו גם בדיוק הסיבה שכל כך קשה לי בתפקיד, אני כל הזמן צריכה ליזום" הסברתי. ואז הבנתי את הכל, בדיוק מה שאמרתי לעצמי בתחילת התפקיד - זו ההזדמנות שלי לגדול, לעשות דברים שבאמת קשה לי לעשות. זו ההזדמנות שלי להתחיל מחדש ולפרוח, למרות שקשה.

מה שמביא אותי למחשבה שאלוהים לא מציב בפנינו אתגרים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. השאלה היא איך נעמוד בהם. ואלוהים אולי כאה שקשה לי, אז הוא שלח לי מפקד שיעזור לי מעט. ובמקביל, הוסיף לי קושי נוסף. 

זה אומר שאני בעלייה, לא?

אז בחזרה לנקודת ההתחלה - מה יעזור לי?

אני אבקש לעזוב את פד"ם ולהתמקד באכ"א. למה? כי אני יותר מחוברת לצד הזה, לחיל חינוך, לשילוב אוכלוסיות בצה"ל, לצבא כצבא העם. בנוסף, אבקש להיות אחראית על מילואים. אנשים שמקריבים את הבית והעבודה, את החיים האמיתיים למען מסגרת בלתי נסבלת במובן מסויים. זה מה שאני רוצה לקדם.

בנתיים זהו. אם אראה שעדיין אני לא מצליחה, אבקש אולי הפסקה באמצע היום. לצאת לשעה וחצי של ספורט. אולי להגיע בשעה איחור כדי לרוץ בבקרים. אני חושבת שזה מה שמדבר אלי באמת. משהו שיש לי תשוקה לגביו. שאני אהנה, שאני אוהב את העבודה שלי.

אני יודעת שאני אוהבת את המדור.

אני יודעת שאני הבעייה, ולכן אני זו שצריכה לפתור אותה.

והנה, אני עוד דקה יורדת מהרכבת ומגיעה לבסיס. עוד יום חדש מתחיל, ואני מאמינה שהוא יהיה טוב יותר מקודמו.