אם יש לך למה, תדע להתמודד עם כל איך.

זה מדהים מה מטעין אותי בכוחות מחודשים. זה כל כך פשוט. אני מתמלאת כשאני רואה אנשים עוזרים אחד לשני, אנשים שנלחמים בשביל אנשים אחרים, אנשים שלא מוותרים. 

אנשים שלמרות כל הקשיים עדיין ממשיכים לרצות ולחלום, אנשים שרואים את היופי למרות הקשיים. זה מרגש אותי כל פעם מחדש. האהבה הזו למין האנושי.

בקיצור תולדות האנושות קראתי על תפיסות, אידיאולוגיות, איך תופסים את האדם. התפיסה הסוציאלית היא תפיסה חברתית, שאין חשיבות לפרט אלה לחברה כולה. אבל חברה מורכבת מפרטים, ובלי הייחוד של כל אחד מהם לא הייתה הזדמנות לשנות, לגדול ולהתפתח.

אולי הלמה שלי הוא פשוט לתת. כדי שהחברה תהיה טיפ-טיפה טובה יותר. כדי שאני אוכל להעניק מכל האהבה שגדלתי בתוכה גם לאנשים שחסר להם. כדי להוכיח להם שהם יכולים.

אולי הלמה שלי זה בשביל אחרים. כי אני מאמינה באמת ובתמים שבכל אחד יש עולם ומלואו, ולמרות שהשהות שלנו כאן קצרה כל כך, כל דבר שנעשה ישפיע על הדורות הבאים.

אולי אני אעזור לבנות חברה טובה יותר עם אנשים מאושרים יותר. עם אנשים מלאים מבפנים.

אני עומדת מאחורי הבחירה שלי להתרגל ללבד. ללמוד שוב לאהוב את זה. אבל זה כל כך קשה.

ויתרתי על חבר טוב, וברגעים של חולשה אני צריכה אותו. ולמרות הקושי, למרות הכאב, אני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה. אני יודעת שלשמור על הקשר הזה היה בסופו של דבר פוגע בי יותר.

אז קשה... ואני מוצאת את הדרך שלי להתמודד. למרות שקשה.

אני אשרוד את זה... אני אמצא את החברים שלי שוב.

ואני גם אמצא מישהו שיהיה מסוגל לאהוב אותי ולא לוותר עלי "כי זה יותר קל". כי באמת נפגעתי.

פעם היכולת להיות לבד היה הדבר שהכי אהבתי בעצמי. היום אני נלחמת ולומדת על היכולת הזו מחדש. אני צריכה שיחזיקו לי יד, שיעזרו לי ללכת. אני נעזרת בסביבה, אבל זה לא מספיק.

זה מזכיר לי קצת את תקופת היסודי. כל אחת מחפשת לעצמה את "החברה הכי טובה", איתה היא מבלה 24 שעות ביממה. כל עולמן זה החברות הזו ששומרת עליהן מפני העולם החיצון.

אני לא מחפשת חברה שתשמור עלי מהעולם שבחוץ. אני מחפשת חבר שילמד אותי להתחבר לעצמי מחדש. כבר התחלתי את הדרך שלי לבד, אני במצב הרבה יותר טוב. אבל עדיין הייתי רוצה מישהו שיעזור לי להעביר את החוויה הזו בדרך אחרת. זה אומנם מרגיש בריחה במובן מסויים, שאני לא יכולה בזכות עצמי, שאני לא רק רוצה מישהו - אני צריכה מישהו.

דחיית סיפוקים. אולי עדיף לחזור להתאהב בלבד שלי מאשר לחלום על משהו שכרגע הוא לא בר השגה.

ובטח עדיף לבנות קודם את עצמי מחדש ורק אז לצרף עוד מישהו לתהליך האין סופי הזה

זו צביטה בלב... לדעת שעכשיו נפרדתי ממך לתמיד. זה כואב לותר על מישהו שעזר לי להרגיש טוב עם עצמי. אני מרגישה לבד, כאילו נפרדתי מהחבר שלי. אבל בכלל לא היינו בני זוג, ולכן הקשר המבלבל הזה היה חייב להפסק.

ובכל זאת אני נזכרת בזמנים טובים, אבל גם בשיחות כואבות. אפילו בכיתי בגללך. הייתי מתה לספר לך, אבל לעולם לא תדע.

***

אני מרגישה תחושת מועקה, משהו חונק אותי כבר הרבה זמן. הדמעות עומדות לזלוג אבל לא יוצאות. המשקל עלה, קשה לי עם הגוף שלי עוד פעם. עד שסוף סוף הרגשתי טוב עם המראה שלי הרסתי את זה בשתי ידיים.

הנה. כל מה שהייתי צריכה כדי לגרום לדמעות לזלוג היה לדבר על הכישלון שלי והאכזבה שלי מעצמי. עדיין חלשה, עדיין לא מתפקדת, שוב לא אוהבת את עצמה, עדיין כואבת.

***

אני פשוט צריכה חבר, חברה, מישהו לדבר איתו. שיסיח את דעתי, שפשוט יחבק אותי ונשב ביחד בשקט.

***

שקט. זו מילת המפתח. זה מה שאני צריכה.

אבל הרגשות הבלתי מוסברים גועשים ומחרישי אוזנים, וגם בשקט מוחלט אני שומעת את הרעש הפנימי הזה.

ובגלל זה אני כל כך עיפה כל הזמן. אני לא מצליחה לנוח באמת. גם כשאני ישנה החלומות לא עוזבים אותי בשקט.