בכל פעם שאני מרגישה את בכאב והדמעות חוזרים אלי נזכרת בבלוג. במפלט שלי, במקום לדבר ולכתוב כל מה שאני רוצה בלי לקבל ביקורת מאף אחד. לכתוב ולכתוב בלי לפחד שמישהו ידע שקורה לי משהו. אני מנסה לחשוב איך הגעתי למצב שאני לא מסוגלת לדבר. אולי כי אני צריכה לכצוב כדי להסביר לעצמי מה קורה איתי.

אבל זה כל כך שלילי. הפינה הזו כל כך שלילית, זה המקום שלי לכצוב את כל הדברים הרעים שעוברים עלי.

יש לי חברה שכותבת יומן אושר. כל יום, היא כותבת חמישה דברים טובים שקרו לה. חמישה דברים ששימחו אותה, רגעים קטנים של תקווה, שאחר כך היא מסתכלת בהם ונזכרת שיש טוב, יש כל כך הרבה טוב שאנחנו שוכחים לראות ולנצל. 

אבל זה מקום של דברים רעים. זה מקום שאני כותבת בו עם דמעות בעיניים, את כל הדברים השליליים שיש לי להגיד, את כל הכאב שלי. אז אולי יש גם דרך אחרת לנסות להתמודד עם זה.

אני מקשיבה עכשיו לשיר של הכינוי שלי, ondine. המון מחשבות. המון דברים מעולם לא השתנו והמון דברים השתנו לגמרי. אני בת 20, יש לי תפקיד שאנשים רק היו חולמים לקבל בצה"ל. אני עברתי מהפך אישיותי, אני בוגרת יותר, מנוסה יותר, מסוגלת להתמודד בדרכים אחרות. אני יודעת שאני מסוגלת. הרבה זמן לא האמנתי וידעתי שאני מסוגלת.

אבל בכל זאת, משהו עוצר. משהו לא נותן לי להשתחרר. אני עדיין לא יכולה ולא מצליחה, עדיין אין לי כוח. אין לי כוח, צירוף המילים הזה שמי שמעולם לא חוה דיכאון אמיתי לא מסוגל להבין. אולי אני שוב בדיכאון. אולע זה מתחיל שוב. אבל איך להתמודד עם זה בצבא?

הרי לא סיימתי שום דבר שהתחלתי בחיים. תמיד הפסקתי, עברתי, שיניתי. אולי זו ההזדמנות שלי להוכיח שאני יכולה לסעים. לסיים בצפקיד הזה, להתמודד, לא לברוח. אז למה אני בוכה כשאננ כותבת את זה? כי קשה? החיים קשים.suck it and move on. תתמודדי כמו שאת יודעת. ואני שוב בוכה. אבל למה?

כי אני חושבת שעכשיו קיבלתי החלטה. קיבלתי עכשיו החלטה לא לעזוב. קיבלתי עכשיו החלטה להמשיך עם כל הקשיים, עם כל הכאב. כי יש בי את הקול הזה שקורא לי להתמודד. זה פשוט כל כך קשה, ואני כל כך מפחדת.

אבל אולי להדיע הזמן להוכיח לעצמי שאני יכולה. הנה, הזדמנות.

אז אולי בבלוג הזה יהיו גם דברים חיוביים, אם אני אמשיך לדבר לעצמי ואגיע למסקנות כאלה. אולי כן עברתי שינוי. ועכשיו התחיל השיר not going anywhere.

אח, החיים הסימבולים האלה.

והנה, הגעתי לבסיס. אני כאן. איך הכל קורה ומשתנה ברגע.

התחלה חדשה?