מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי מתכנסים מידי שנה בשנה, ב-18:30 בכיכר רבין, תופסים מקום בשורות הראשונות. מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי הטובים מתכנסים, שרים, זוכרים ובעיקר בוכים.

ב-21:00, כשהכיכר מוחשכת וסרטי הנופלים מתחילים להופיע בזה אחר זה, אנחנו כבר ממררים בבכי. כשהטקס יגמר, אחרי ששרנו את ה"תקווה" בקול רועד, אנחנו נמשיך לשבת עוד חמש דקות נוספות, רק כדי להירגע.

יאיר לפיד, שמנחה את הטקס באופן קבוע מאז היווסדו (ובהתנדבות), אמר באחד מהטקסים את הקטע הבא, שנקרא "ההחמצה".

לפני שלוש שנים, כשטסתי לשליחות בארה"ב, הסוכנות היהודית נתנה לכולנו את החיבור. אני זוכר שקראתי אותו באחד מהאירועים במהלך השליחות, באנגלית, איך הקול רעד יותר ויותר עם כל התרפצות בכי מהוסה ומשיכה קטנה באף המנוזל. 

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה

למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.

כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה

הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"

למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,

בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך

מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח

התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,

"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח

הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

לובשים את מדי האבן

עומדים תמיד בדום

המחלקה תעבור לנוח

היא לא הולכת לשום מקום

כשהם מתים

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד

ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול

הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא

ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,

הכסף מספיק, ולא צריך כלום.

מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד

ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה

ולא בפקולטה של החיים

למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם...

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

היא כבר בת 87, ועדיין כל שני וחמישי יורדת לשוק, עושה קניות, וסוחבת את הסלים בעצמה. 

היא כבר בת 87, ובשנה שעברה החליטה ש"בא לי להיות בחרמון". לקחה את האוטו ונסעה לשחק קצת עם השלג.

היא כבר בת 87, ומידי יום היא הולכת חצי שעה ברגל, בחום המהביל ובגשם השוטף, למועדון הקהילתי, לשחק ברידג' ולקטר על הממשלה עם הבנות. הכי אוהבת את הימים שיש יוגה או טאיי צ'י. אחר הצהרים תחזור הביתה, תכין לעצמה משהו לאכול, תפתח את "יום הטלויזיה": מתחילה עם היפים והאמיצים, אחר כך חמש עם רפי רשף, עודד בן עמי, תוכנית בישול, החדשות של 8 ואחר כך נרדמת עם הקליפים בערוץ 33. כך כבר קרוב ל-20 שנים, 20 שנים אחרי שסבא החליט להשאיר אותה לבד.

בזמן האחרון שמתי לב שהיא פשוט לא שומעת.

בעבר היא לא היתה שומעת רק כשהיו צועקים לה מחדר אחר. אחר כך פסקה מלשמוע אם היו מדברים אליה במרחק מטרים ספורים ממש, ולבסוף, היא אימצה את ה"מה" גם כשמדברים אליה קרוב קרוב, כי היא לא מספיקה לקרוא שפתיים.

"אבל סבתא", אנחנו אמורים לה, "מה הבעיה? את כבר מבוגרת והמדינה נותנת את מכשירי השמיעה האיכותיים ביותר ובחינם".

"לא! תעזבו אותי, אני שומעת הכל, גם דברים שאני לא צריכה לשמוע. ובכלל, אני מעדיפה לשמוע כמה שפחות".

יש קושי למבוגרים להודות שהם כבר לא מה שהיה פעם: הם מתחילים לשכוח יותר מידי דברים, הגוף מתחיל להחליד, העיניים מתחילות להטשטש, העייפות הולכת וגוברת, השינה הולכת ומתקצרת, כבר לא מבלים כמו פעם, מסעדות עושות צרבת. אתם יודעים איך זה, כל אחד מאיתנו מכיר מבוגר כזה. וחבל. 

כל מה שאני רוצה לקוות זה שאני לא אגיע למצב שלה.

וגם אם אגיע, שאדע להודות בכך, שאפנים ואבין שזה לא סוף העולם, שהטכנולוגיה והרפואה נותנות לי כלים להישאר צעיר, לראות ולשמוע את העולם הסובב אותי, להישאר כמו חדש.

במסגרת חיפושיי לשיר מסיים עבור הפוסט הקודם, ניתקלתי בסרטון הזה. קחו רגע לצפות בו (הוא בכוונה מתחיל מהאמצע).

http://www.youtube.com/watch?v=z2R47387h4s#t=0m45s

הכתבה הזאת משנת 97'. הייתי אז תלמיד כיתה ד' בבית ספר יסודי, בבית ספר של ערסים ליתר דיוק. שרית חדד היתה אז כבר כוכבת מוכרת בכל בית. שיריה כבשו את כל המצעדים, ההופעות היו מפוצצות. באותה שנה היא הופיעה בפסטיגל לראשונה (יחד עם דנה ברגר, אבל זה כבר סיפור אחר) - הישג די משמעותי ומיוחד לזמרת מזרחית, במיוחד בשנת 97, אז רוב המוזיקה המזרחית - להוציא חדד, אייל גולן ועופר לוי עם "הכל פתוח" - היתה עדיין עמוק בגטאות. והנה, חדד - עם תספורת מזעזעת (גם אז היא לא היתה באופנה) ומשקל עודף - מצליחה לעשות זאת. מצליחה לשיר, לשמח, לרגש. לגעת. 4 שנים מאוחר יותר חדד תיכנס לפינתאון הישראלי במסגרת אסון ורסאי.

ישבתי מול הסרט הזה והתפוצצתי מצחוק.

בהתחלה היא נראתה לי מגוחכת, לא מודעת למצלמה, תזזיתית, מדברת עם הידיים, לבושה בסרבל המגוחך הזה, בלי מייקאפ, מדבר בשפה בוטה, קלוקלת, אגרסיבית, עינת בובליל של הניינטיז, פרחה ללא מרצדס, ללא רישיון נהיגה - לא עוברץ מסך בכל צורה שהיא. אבל אז, בהמשך הסרט, כשמתחילים להופיע שוטים של שרית חדד בהופעות, ברור לגמרי מה חסר לשרית חדד היום.

14 שנים מאוחר יותר, שרית חדד מוציאה (עוד) דיסק חדש, ושוב מתראיינת בערוץ 2: 

http://www.youtube.com/watch?v=YDHV86aRHgk#t=7m31s

מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?

השיער המסונטט, השומן שנעלם, צבע העיניים שהוחלף בעדשות צבעוניות, האף ששופץ, השפתים שעברו תיקון, השיניים שהתיישרו, שיעורי משחק מול מצלמה הרבים שלקחה, כמו גם שיעורי הנימוסים, ואם אסכם זאת במילה אחת: האותנטיות שנעלמה.

לא צריך להיות מעריץ גדול של שרית חדד כדי לראות את השינויים שעברה במהלך השנים. מספיק להסתכל על עטיפות הדיסקים (כאן: http://iamin.fav.co.il/index.php?dir=app_sites&page=content&id=72967) כדי לראות את התהליך: מילדה-גרוזינית-טובה-חדרה דרך התחפושת לדראג קווין, המניקוריסטית של השכן ועד לבובת הברבי של שנת 2009.

כבר הרבה זמן שהצוות המקיף את חדד (בדגש על האב הרוחני אבי גואטה) תופס את הראש ולא מצליח לענות על השאלה איך דווקא עכשיו, כשהמוזיקה המזרחית הכי פופולרית מאז ומעולם ושרית חדד לא במרכז הבמה. שרית חדד, המלכה הבלתי מעורערת של הזמר המזרחי ב-20 השנים האחרונות נשארה איפשהו מאחור. ההופעות כבר לא מלאות כמו פעם, הדיסקים בטח ובטח שלא נמכרים כבעבר, ההזמנות להופעות בחתונות ובאירועים משפחתיים הולכות ופוחתות.

מה קרה, הם שואלים את עצמם. התמיהה גדולה עוד יותר כאשר אין שום זמרת מזרחית באופק שמאיימת על חדד.

ההסבר מאוד פשוט: 

שרית חדד הפכה להיות בובה מפלסטיק, בדיוק כמו בובת הברבי ההיא שניסתה למכור לילדי ישראל בעבר. הקהל, במיוחד הקהל הישראלי, אוהב מישהו אותנטי, מישהו שיוכל להזדהות איתו. חדד כבר מזמן לא שם. היא נתפסת כמשהו מרוחק, מסוגר. די להסתכל ולהקשיב לשני הראיונות לראות את ההבדל בפתיחות, בכנות התשובות שחדד נותנת. אז נכון, היא לא בדיוק עוברת מסך בריאיון הראשון אבל אלוהים אדירים, לפחות היא דוברת אמת.

הקול עדיין שם, בזה אין ספק, אך הקול - כמו חדד עצמה- עבר סינתוז ועיבוד מוגזם מדי באולפני ההקלטה על ידי מעצבי סאונד.

אז איך חדד יכולה להרוויח בחזרה את אהדת הקהל?

פשוט מאוד. לחזור להיות בנאדם ולא בובת ברבי. להימנע מתשובות דיפלומטיות בריאיונות ולהתחיל לדבר אמת (שהיא לסבית, למשל), להוריד את כל השיער המודבק והאיפור המוגזם ולחזור להיות עמך. 

זה לא יוריד מיליגרם מכבודה או מהערכה כלפיה כזמרת, ההפך, זה רק יכול לסייע.