פורים.
כולם מסביב צוחקים ושמחים.
ואני - מחזיקה הכל עמוק בפנים. לא לתת לדמעות לברוח.
לא לתת להן להסגיר. להרטיב. לפרוץ.
נוסעת עוד יומיים לשבועיים לחו"ל.
כביכול מאורע משמח.
אבל זה אומר לא לראות אותו
לא להתאמן איתו.
לא להחליף איתו מילה - שבועיים.
וכבר התרגלתי לאחרונה.
כמעט בכל יום שיחה.
טיזינג
רמיזות - שמתקשה להבין איך הוא לא קורא אותן.
היום - שני אימונים ברצף. למרות הכאבים
יודעת שעכשיו שבועיים...
אז נותנת כל מה שיש לי.
כאבים ברגל.
ואני בכלל חולה.
אבל מתאמנת. עד השניה האחרונה.
שיחת טלפון אחרי זה גורמת לי לחשוב - שהנה. יש פה סיכוי.
עולה להתקלח. בדרך למסיבה.
הוא יהיה שם.
וגם אני.
מגיעה משקיעה, מתחפשת, מחייכת, רוקדת - למרות הכאבים.
ואז הוא מגיע.
מקסים. מצחיק. חמוד.
כמה הייתי רוצה לנשק אותו.
בהתחלה הוא לא מזהה (השקעתי בתחפושת)
ואז ניגש לשאול. למה אני לא רוקדת.
מתרצת את זה בכאבים ברגל - בגלל העקבים.
ומה אני אגיד לו?
שלא ככה דמיינתי את הפגישה?
פתאום מגיעה המדריכה האחרת.
אחת שפעם הייתי אצלה בשיעור.
כבר אז לא ממש סימפטתי אותה.
ועכשיו...
הם רוקדים.
מתחבקים. מתלחששים.
היא מלטפת לו את הפנים לוחשת לו משהו באוזן והם מחייכים.
מנסה לתרץ לי שהם סתם בקשר בגלל העבודה המשותפת.
עוד יומיים אני נוסעת.
שבועיים.
והתמונה האחרונה שלי ממנו בראש - תהיה הנשיקה.
זו שדמיינתי וקיוויתי וציפיתי שתהיה לי.
והיא היתה לה.
השפתיים שהיו אמורות להיות שלי - נשקו למישהי אחרת.
והלב נקרע.
והדמעות לא מתאפקות יותר ומתחילות לזלוג לי על הלחיים.
מתהלכת קצת בחוץ - שלא יראו.
וחוזרת.
הוא בדיוק יוצא. איתה.
מתעלמת כאילו לא רואה.
מחליטה שהספיק לי ומבקשת מהחברה שנחתוך.
נלך הביתה.
מיציתי.
ביציאה הוא עומד עם עוד שני חברים.
היא לא נמצאת שם.
אולי נסעה הביתה.
אולי בשירותים.
אולי היא מחכה לו באוטו.
אבל היא לא שם.
חברה שלי אומרת לו לילה טוב וחג שמח.
ואני לא מצליחה להוציא מילה מהפה.
ראש מושפל.
אפילו לא מסתכלת
נכנסת לאוטו ומתחילה לבכות.
פעם אחת.
פגישה.
היכרות.
התאהבות. הדדית.
פעם אחת.
כל כך מוגזם לבקש?
היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה...
לא צוהלת. לא שמחה. לא עוטה לי הלילה מסיכה.
יושבת בבית. בחושך.
נזכרת. ובוכה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LoveFlame