פאנפיקי הארי פוטר

הרמיוני משכה את שיערה מצווארה כאשר היא, דראקו, ופרופסור מקגונגל עשו את דרכם אל המסדרון הראשי שבקומה השנייה. היא לא הצליחה לשכוח את השנה השנייה, בה גברת נוריס נתלתה מזנבה מהתקרה, משתקפת בשבעה סנטימטרים של מים על הרצפה. או את השנה החמישית, בה ג'יני ודין תומאס נתפסו מתגפפים מאחורי שטיח הקיר הרקום הזה. או את השנה שעברה, בה הקיר נשבר ובלטריקס לסטריינג' רדפה אחריה החוצה, עד למדשאה, והארי שכב מת בזרועותיו של האגריד... הרוח הקרירה על צווארה הייתה תזכורת בלבד לקרב של הוגוורטס. בדיוק כפי ששאר הדברים היו. תזכורות.

הרמיוני הניחה לשיערה ליפול על כתפיה.

"אני אוהב שהשיער שלך למעלה, גריינג'ר."

היא זינקה בערך חצי מטר באוויר, וראתה את דראקו מגחך. הוא כרגע לחש מחמאה באוזנה? "קופצנית, אה?" הוא חייך, כמעט בכנות, ועקב אחרי הפרופסור אל תוך מסדרון קטן יותר, היכן שהיה מותקן דיוקן גדול של סאלזר סלית'רין ושל גודריק גריפינדור על הקיר. הם חייכו. חברותיים. הרמיוני לא יכולה הייתה אפילו להתחיל לעכל כמה מטורף הצייר היה.

"הסיסמא שלכם היא זמיר. אתם חולקים את המקלחת ואת השירותים."

מקגונגל סבה על עקביה, והלכה, מתקתקת בנעליה, עוזבת את הרמיוני ומאלפוי עומדים לבדם לצד החור הריק שמאחורי הדיוקן.

הרמיוני הביטה במאלפוי בדאגה, לא יודעת מה לחשוב. הוא היה נחמד על הרכבת, והוא בדיוק לחש שהוא אוהב את שיערה מורם, ומה כפה עליה לקרוץ לו במהלך ארוחת הערב? הוא השתנה במהלך הקיץ. שיער הקרח הבלונדיני שלו כבר לא הוחלק לאחור, אלא נפל לרוחב עיניו באופן שהזכיר לה את ביל. עיניו האפורות כבר לא היו מלאות שנאה ורשע, אלא נראו אשמות ומתחננות. המלחמה שינתה אותו; הוא לא היה עוד שחצן ומתנשא, אלא נראה יותר רגיש ובוגר.

"גברות קודם," הוא אמר בשקט, פושט את זרועו קדימה במחווה מנומסת. מופתעת, טיפסה הרמיוני דרך חור הדיוקן, מאלפוי מאחוריה.

צבעי האדום והירוק היו מרהיבים. דגלי גריפינדור וסלית'רין נתלו מעל האח, בו האש נהמה. כסאות שָני ואזמרגד מוקמו  סביב האש, ושולחן וכיסאות הונחו בפינה. מימין לקמין, הייתה דלת מהגוני, שהרמיוני  הניחה שהובילה לשירותים ולמקלחת. על הקיר הימני הייתה דלת מהגוני נוספת, והרמיוני נעה לכיוונה, נבוכה.

על גבי שלט קטן ומוזהב נכתב:

"זה מדהים, נכון?" דראקו אמר בשקט מאחוריה. הרמיוני הסתובבה וראתה את דראקו מביט מעלה ומסביב במעגלים, מתפעל מיופיו של המקום.

"כן, יפהפה," הרמיוני השיבה, מביטה בדגלים.

דראקו הסתובב לקראתה, והרמיוני הרגישה שעיניו כמעט חדרו דרך עורה. היא הרגישה שהיא מתחילה להסמיק. "זה מהמם."

דראקו שכב במיטתו שבסוויטת המדריך הראשי החדשה שלו, מתחת לסדיני משי בצבע אזמרגד, חושב על אנה. תלתליה הקופצניים של אחותו הקטנה המתנדנדים קדימה ואחורה כאשר היא רדפה אחר הינשוף שלהם, שנחת בקצה החדר. צחוקה הגבוה והצייצני של אחותו כשהיא צפתה בדראקו נוסק בפתאומיות סביב החצר האחורית על המטאטא שלו, רודף אחר סניץ'. הדרך בה אחותו הקטנה נאחזה בצווארו כאשר הוא הניח אותה במיטתה, ונישק את מצחה.

אנה התמימה, המושלמת והשכחנית.

לא היה לה מושג שהוריה היו חלק מהקבוצה המבוקשת ביותר בעולם. לא היה לה מושג שהוריה ואחיה הגדול הרגו אנשים. היא רק קיבלה את כל האהבה שקיימת בעולם.

אך בנוסף לכך, גם לא היה לה מושג כאשר וולדמורט הגיע בשבילה. איש גבוה בגלימה שחורה שנע במהירות. איש נוסף מחבריו של אביה? הם תמיד היו נחמדים.

היא ידעה שזה לא היה המקרה כאשר זעקותיה הדהדו בין קיר לקיר.

אנה הקטנה והמסכנה. אמא בדיוק לימדה אותה לקרוא, כשהאנשים בגלימות הסגולות נכנסו וגררו את הוריה מחוץ לדלת, בועטים וצועקים. אנה ישבה שם, בוכה בזרועותיו של דראקו, עד שאישה שנראתה כמו דודה בלה נכנסה ולקחה אותה הרחק משם.