פאנפיקי הארי פוטר

הרמיוני משכה את שיערה מצווארה כאשר היא, דראקו, ופרופסור מקגונגל עשו את דרכם אל המסדרון הראשי שבקומה השנייה. היא לא הצליחה לשכוח את השנה השנייה, בה גברת נוריס נתלתה מזנבה מהתקרה, משתקפת בשבעה סנטימטרים של מים על הרצפה. או את השנה החמישית, בה ג'יני ודין תומאס נתפסו מתגפפים מאחורי שטיח הקיר הרקום הזה. או את השנה שעברה, בה הקיר נשבר ובלטריקס לסטריינג' רדפה אחריה החוצה, עד למדשאה, והארי שכב מת בזרועותיו של האגריד... הרוח הקרירה על צווארה הייתה תזכורת בלבד לקרב של הוגוורטס. בדיוק כפי ששאר הדברים היו. תזכורות.

הרמיוני הניחה לשיערה ליפול על כתפיה.

"אני אוהב שהשיער שלך למעלה, גריינג'ר."

היא זינקה בערך חצי מטר באוויר, וראתה את דראקו מגחך. הוא כרגע לחש מחמאה באוזנה? "קופצנית, אה?" הוא חייך, כמעט בכנות, ועקב אחרי הפרופסור אל תוך מסדרון קטן יותר, היכן שהיה מותקן דיוקן גדול של סאלזר סלית'רין ושל גודריק גריפינדור על הקיר. הם חייכו. חברותיים. הרמיוני לא יכולה הייתה אפילו להתחיל לעכל כמה מטורף הצייר היה.

"הסיסמא שלכם היא זמיר. אתם חולקים את המקלחת ואת השירותים."

מקגונגל סבה על עקביה, והלכה, מתקתקת בנעליה, עוזבת את הרמיוני ומאלפוי עומדים לבדם לצד החור הריק שמאחורי הדיוקן.

הרמיוני הביטה במאלפוי בדאגה, לא יודעת מה לחשוב. הוא היה נחמד על הרכבת, והוא בדיוק לחש שהוא אוהב את שיערה מורם, ומה כפה עליה לקרוץ לו במהלך ארוחת הערב? הוא השתנה במהלך הקיץ. שיער הקרח הבלונדיני שלו כבר לא הוחלק לאחור, אלא נפל לרוחב עיניו באופן שהזכיר לה את ביל. עיניו האפורות כבר לא היו מלאות שנאה ורשע, אלא נראו אשמות ומתחננות. המלחמה שינתה אותו; הוא לא היה עוד שחצן ומתנשא, אלא נראה יותר רגיש ובוגר.

"גברות קודם," הוא אמר בשקט, פושט את זרועו קדימה במחווה מנומסת. מופתעת, טיפסה הרמיוני דרך חור הדיוקן, מאלפוי מאחוריה.

צבעי האדום והירוק היו מרהיבים. דגלי גריפינדור וסלית'רין נתלו מעל האח, בו האש נהמה. כסאות שָני ואזמרגד מוקמו  סביב האש, ושולחן וכיסאות הונחו בפינה. מימין לקמין, הייתה דלת מהגוני, שהרמיוני  הניחה שהובילה לשירותים ולמקלחת. על הקיר הימני הייתה דלת מהגוני נוספת, והרמיוני נעה לכיוונה, נבוכה.

על גבי שלט קטן ומוזהב נכתב:

"זה מדהים, נכון?" דראקו אמר בשקט מאחוריה. הרמיוני הסתובבה וראתה את דראקו מביט מעלה ומסביב במעגלים, מתפעל מיופיו של המקום.

"כן, יפהפה," הרמיוני השיבה, מביטה בדגלים.

דראקו הסתובב לקראתה, והרמיוני הרגישה שעיניו כמעט חדרו דרך עורה. היא הרגישה שהיא מתחילה להסמיק. "זה מהמם."

דראקו שכב במיטתו שבסוויטת המדריך הראשי החדשה שלו, מתחת לסדיני משי בצבע אזמרגד, חושב על אנה. תלתליה הקופצניים של אחותו הקטנה המתנדנדים קדימה ואחורה כאשר היא רדפה אחר הינשוף שלהם, שנחת בקצה החדר. צחוקה הגבוה והצייצני של אחותו כשהיא צפתה בדראקו נוסק בפתאומיות סביב החצר האחורית על המטאטא שלו, רודף אחר סניץ'. הדרך בה אחותו הקטנה נאחזה בצווארו כאשר הוא הניח אותה במיטתה, ונישק את מצחה.

אנה התמימה, המושלמת והשכחנית.

לא היה לה מושג שהוריה היו חלק מהקבוצה המבוקשת ביותר בעולם. לא היה לה מושג שהוריה ואחיה הגדול הרגו אנשים. היא רק קיבלה את כל האהבה שקיימת בעולם.

אך בנוסף לכך, גם לא היה לה מושג כאשר וולדמורט הגיע בשבילה. איש גבוה בגלימה שחורה שנע במהירות. איש נוסף מחבריו של אביה? הם תמיד היו נחמדים.

היא ידעה שזה לא היה המקרה כאשר זעקותיה הדהדו בין קיר לקיר.

אנה הקטנה והמסכנה. אמא בדיוק לימדה אותה לקרוא, כשהאנשים בגלימות הסגולות נכנסו וגררו את הוריה מחוץ לדלת, בועטים וצועקים. אנה ישבה שם, בוכה בזרועותיו של דראקו, עד שאישה שנראתה כמו דודה בלה נכנסה ולקחה אותה הרחק משם.

שם המחברת: Divinorse 

הלינק לפיקצר המקורי: http://www.fanfiction.net/s/6901007/1/The_Sidekick

דירוג: מגיל 16 ומעלה.

ז'אנר: רומן.

שיפ: דראקו מאלפוי & הרמיוני גריינג'ר.

ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג ול Divinorse.

הערת המחברת: ויתור זכויות: אם הייתי האחראית על הארי פוטר, כל זה היה קורה. זה לא קרה, מכאן נובע שאני לא. תיהנו!

"היי מאלפוי, אז, איך זה מרגיש להיות העוזר של זאביני?" מרקוס פלינט לעג.

דראקו נעץ בו מבט. "רק שתדע שהעובדה שלא שכבתי עם כל כך הרבה אנשים כמו זאביני לא אומרת שאני לא מזיין טוב כמוהו. למען האמת, אני בטח מזיין יותר טוב ממנו!"

"מה שתגיד, אדון-כמעט-הכי-טוב," פלינט צחק בעודו עולה במדרגות מחוץ לטווח ראייתו. דראקו קם מכיסאו במהירות כה גדולה שהוא הרגיש מעט מסוחרר, אך במהרה הוא אגר את כוחותיו וצעד אל הדלת. הוא עמד לגרום למישהי להיות מאוד שמחה, אבל לא לאיזו מטרה קלה כמו תלמידת שנה חמישית סלית'רינית. הו לא, דראקו חפץ באתגר. 

הוא עמד לחזר אחרי הילדה האחת שהוא תמיד רצה, אך לא יכול היה.

היא הייתה שם, פשוט ישבה, מניחה את ראשה על אגרופה. היא בילתה את כל היום בספרייה הזו לבטח. דראקו פינה דקה בכדי להתפעל ממנה. תלתליה החומים שופעים במורד כתפיה, עיני השוקולד שלה נעות מדף לדף. הוא חייך חיוך קטן, אך באותו הרגע נזכר שהוא לא בא לשם בכדי לעקוב. הוא בא לשם בכדי להשיג.

הוא שאף עמוקות מספר פעמים, וצעד אל שולחנה של הרמיוני גריינג'ר. "אכפת לך אם אני...?" הוא שאל, מחווה בידו על הכיסא הריק שממולה.

הרמיוני אפילו לא הביטה בו. "שיהיה," היא משכה בכתפיה באדישות.

דראקו התיישב. הוא הביט בה, עדיין קוראת, וצחק, "אחד האנשים שביזית לאורך כל זמנך בהוגוורטס מבקש ממך לשבת בשולחן שלך ואת מסכימה? מה לעזאזל את קוראת?"

הרמיוני הרימה את ספרה. כותרתו הייתה שינוי צורה למתקדמים: דרגה III. עיניו של דראקו התרחבו. "קראת את כל הדרגות בלילה אחד?"

הרמיוני סגרה את ספרה. "עכשיו כן." היא החלה לקום ממושבה.

"לאן את הולכת?" דראקו שאל.

"למדור הלחשים," הרמיוני השיבה במרירות, "לא כאילו שאכפת לך."

"מה גורם לך לחשוב שלא אכפת לי?" דראקו שאל.

הרמיוני התיישבה. "אולי זה קשור לעובדה שאתה קורא לי בוצדמית בכל פעם שאתה רואה אותי?"

"את לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה איתי, גריינג'ר," דראקו הזהיר.

"אוה, אני לא?" היא שאלה, מרימה את גבותיה. "ולמה לא?"

מאלפוי נעמד ומיקם את ידיו על השולחן, נשען לפנים כך שפניו היו קרובים לשלה. "כי הפעמים היחידות בהן אי פעם קראתי לך בוצדמית היו כשחשבתי שאת מושכת במיוחד וניסיתי להזכיר לעצמי שאסור לי לפנטז עלייך! קראתי לך בוצדמית בכל פעם שהתעמתת איתי, וחשבתי שהביטחון שלך ממש סקסי, ובפעם ההיא בנשף חג המולד כשהיית עם האידיוט היומרני הזה, קרום, שמובן מאליו שלא הגיע לו אותך. הגיע לך מישהו שינהג בך ביותר כבוד משהוא נוהג בעצמו."

חום פגש באפור-כסוף לדקות אחדות בעוד שדראקו התנשם בכבדות, ואז התיישב. "אז זו הסיבה, גריינג'ר, שלא רציתי שתיכנסי לוויכוח הזה. כי ידעתי שעם הוויזל בתמונה, לעולם לא הייתי יכול להתקבל על ידך. ואפילו עכשיו אני עדיין לא אתקבל, כי תמיד שנאת אותי."

הרמיוני סוף סוף הצליחה לדבר. "אתה... מתכוון לכל הדברים האלו?" היא שאלה.

"כשהיית בבית שלי, ואוכלי המוות היו שם ורצו שאזהה אותך, למה נראה לך שניסיתי לא לזהות? עם כמה שאני לא רוצה חבורה של אוכלי מוות על הגב שלי, לעולם לא ארצה לפגוע בך. את חושבת שאמא שלי הצילה את החיים של פוטר כי היא ריחמה עליו? לא. אמרתי לה שכל זמן שאני חי, גם הם חיים. כי ידעתי שאם הם ימותו, את תקרעי מבפנים. ולא רציתי שזה יקרה לך, גריינג'ר. אז כן, אני מתכוון לכל הדברים האלו."

"מה אם אני עשיתי את אותו הדבר?" הרמיוני שאלה, ודראקו הרים את מבטו אליה, נדהם. "מה אם הסיבה היחידה לכך ששכנעתי את עצמי לשנוא אותך במהלך היום היא שחלמתי עלייך בלילה, ולמרות שרציתי שהחלומות האלה יתגשמו, הם אף פעם לא. זו הסיבה בגללה נכנעתי לבקשות של רון, כי אתה שונא אותי, ולעולם לא תקבל בוצדמית מטונפת כמוני." הרמיוני נשפה, ודראקו לא הצליח להפסיק להביט בה. הוא נשען על השולחן ונישק אותה. ידיו נעו אל צווארה והוא הניח את ברכו על השולחן בכדי להיות קרוב יותר אליה. היא משכה את חולצתו, אומרת לו ללא מילים שהיא רוצה שיתקרב אפילו יותר. הוא דשדש לרוחב השולחן על ברכיו, ישב על הקצה השני ומשך אותה מעלה, כך שישבה על ברכיו.

הוא העביר את לשונו כנגד שיניה, מתחנן להיכנס. היא העניקה לו את מבוקשו, פותחת את פיה ומרשה ללשונה להחליק לפיו. השניים נלחמו לשליטה כשלפתע הרמיוני דחפה את דראקו מטה, כך ששכב על השולחן. היא ישבה עליו בפישוק רגליים, מביטה סביב, והתירה את עניבתה. היא זרקה אותה, לא מסתכלת היכן נחתה. לא היה לה אכפת. 

הלילה, היא עמדה לעשות את המעשה הכי-פחות-גריפינדורי שאי פעם עשתה.

היא החלה לפתוח את חולצתה באיטיות. כשדראקו ניסה להרים את ידיו ולעזור לה, היא הניחה אותן בחזרה מטה ללא אומר. היא המשיכה לפשוט את חולצתה, ואז החלה להסיר את שלו. הוא לא ניסה לעצור בעדה הפעם, הוא חשב שזה ממש סקסי.

הוא היסס כשהיא הסירה את חולצתו לגמרי. "חכי," הוא אמר, והתיישב שוב, "את בטוחה שאת רוצה שנעשה את זה? כאילו, לא שאני לא רוצה, אבל את לא-"

"אני לא בתולה, אם לזה אתה מתכוון. לא, רון לקח את זה ממני בתור, ארר," היא כחכחה בגרונה, "מתנת גיל בגרות."

"את באמת עשית סקס עם הוויזל?" דראקו שאל, נדהם. אין מצב שוויזלי סיפק אותה.

"זייפתי את זה," הרמיוני גיחכה. "הוא לא השתווה לפנטזיות שלי. בטח בגלל שהוא בכלל לא היה בהן."

דראקו גיחך ונישק אותה שוב. בפעם הזו, הוא הבריש את קצות אצבעותיו במעלה רגלה והניח את ידו גבוה, על ירכה. הוא הכניס את ידו לתוך מכנסיה והעביר שם אצבע. אלוהים, היא הייתה כל כך רטובה! הוא פשט את תחתוניה ואת חצאיתה, והחדיר אצבע אחת, אחר כך שתיים, לתוכה. היא גנחה בפיו, והוא צחק קלות. הוא החל להניע את אצבעותיו מהר יותר, הפעם לוחץ את שפתיו על צווארה, מנשק, מוצץ ונושך. הרמיוני נעצה את ציפורניה בכתפו. היא אחזה בלסתו, וסובבה לו את הראש כך שהיו באותו גובה עיניים. עיניה התחננו, ודראקו הנהן. הוא השכיב אותה על השולחן ופשט את מכנסיו ואת הבוקסר שלו. הרמיוני שמעה מפנסי על הגודל שלו, אבל היא תמיד העריכה שהיא מגזימה בכדי לגרום להרמיוני לקנא. אך היא לא הגזימה כלל וכלל. לעזאזל, היא המעיטה בגודלו!

"סיימת כבר לבהות?" דראקו גיחך, ומיקם את עצמו בכניסה אליה. היא הנהנה והוא נכנס. אלוהים, היא צרה, דראקו חשב כשדחף לתוכה. מותניה של הרמיוני התפתלו מעט ודראקו צחקק. הוא דחף מהר ומהר יותר עד שהיא לא יכולה הייתה לשאת את זה יותר. "אוה פאק, דראקו!" היא צעקה.

צעקת שמו הפרטי על ידה הייתה מספקת בכדי להביא אותו לקצה. "או מיי גאד, הרמיוני!" הוא הניח לנוזל הזרע שלו למלא אותה ונשאר מרפרף מעליה בעדינות, חזותיהם מתרוממים ומכוסים זיעה.

פניו של דראקו נפלו. "חכי, אף אחד מאיתנו לא השתמש באמצעי מניעה. מה אם-"

"אם הנורא ביותר קורה, אז הוא קורה. אני אוהבת אותך, דראקו. כבר שמונה שנים עד היום." היא שטפה את הדאגה מעיניו. "כל זמן שתעזור לי לפרנס בשבילו, זה הכל," היא צחקה.

"את צוחקת עליי? אעשה הכל כדי שתהיה לי משפחה איתך, הרמיוני גריינג'ר. אני אוהב אותך."

הארי וג'יני היו שם עם ג'יימס, אלבוס ולילי, רון ולונה עם רוזי ואפתליה [שם שבחרה לונה]. הרמיוני צעדה לעברם, אוחזת בידו של דרייק הקטן. "תתנהגו כמו שצריך בבית הספר, שניכם," היא הזהירה אותו. "תזכור, לכולנו יש שם מרגלים עכשיו."

"אבל אמא, מה אם אלבוס יתמיין לגריפינדור ואני לסלית'רין בגלל אבא?" דרייק שאל.

דראקו התקרב לכיוונם בכדי להצטרף אליהם, ואמר, "ובכן, תזכור שגם אמא שלך הייתה בגריפינדור. ושניכם הרבה יותר דומים לאמא שלכם באישיות מאשר לי."

"וחוץ מזה, לא משנה לאיזה בית תתמיין, הם ירוויחו תלמיד מצויין." הארי גיחך.

"תודה, הארי!" דרייק קרן. דראקו והארי החליפו הנהונים כהכרת תודה.

"אבל אבא, זה בדיוק מה שאמרת ל-"

אך ג'יני השתיקה את אלבוס לפני שיכול היה להגיד מעבר לכך, וכולם צחקו.

דרייק פנה לאחותו. "אנני, זה באמת נורא כל כך, להיות בסלית'רין?"

"לא ממש. תסמוך עליי, מהסיפורים של אמא ואבא, הבתים היו הרבה יותר גרועים משהם היום. אם אתה בסלית'רין, זה בגלל שאתה יותר שאפתני מהשאר. הגריפינדורים אמיצים יותר, הרייבנקלואים חכמים יותר, וההפלפאפים..."

"מישהו יודע במה ההפלפאפים טובים?"

"בהכל!" אפתליה צייצה.

"כמובן, תליה," לונה חייכה לביתה. כולם צחקו, אך הצחוק גווע למשמע קול הרכבת המתקרבת.

"אנני, איפה המזוודות שלך?" הרמיוני נלחצה.

"אמא, תרגעי. סיימתי ללמוד בשנה שעברה, זוכרת? לא כולנו היינו צריכים שמונה שנים, את יודעת," היא גיחכה. רון צחקק. למרות שסלח להרמיוני על מה שקרה, הוא עדיין נהנה לעקוץ אותה בערמומיות פה ושם. היא נעצה בו מבט.

"כן, ובכן, זה היה שונה. הייתה מלחמה. נו, קדימה, דרייק! אתה תפספס את הרכבת!"

"כן, אתה צריך לעלות לרכבת," דראקו הזכיר, וגרר את מזוודתו של דרייק. "צריך עזרה?" שאל את הארי, מחווה בידו על העגלה הקורסת.

הארי הנהן, "תודה, אחי. ותודה על זה שגרמת לאלבוס להרגיש בסדר והכל. אני יודע שזה קשה-"

"נה. מה שהיה היה וכל השטויות האלה." הם סיימו להעמיס את כל המטען של ילדיהם ונפנפו להם לשלום.

"אבל ברצינות, מה אם אני אהיה בהפלפאף?" היה הדבר האחרון שנשמע לפני שהרכבת פנתה בפינה.