"ולאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

יש מן שקט מיוחד בלהיות לבד בבית. כשאף אחד ממי שבדרך כלל נמצא כאן לא מסביבי הכל נראה קצת אחרת קצת שונה. פתאום כשאנשים אחרים מאכלסים את הבית שלך ולא המשפחה, כשאפשר לעשות מה שרוצים בלי לחשוש שההורים או האחים יחזרו, כשאפשר להיות ספונטניים לגמרי או שלא - החיים נראים קצת יותר קלים ורגועים ושמחים.

אני לא יודעת למה. ואולי זה בכלל לא נכון.

כנראה שלפעמים פשוט צריך לקבל את העובדה שיום אחד הדברים ישתנו והכל יהיה מצויין כמו שאני רוצה, אבל בינתיים אאלץ להיות מרוצה גם מה"בסדר".

כבר כמה ימים שהשיר הזה מתנגן לי בראש. הוא עצוב אבל נפלא, והקליפ בכלל מקסים.