עד לפני כמה שנים למוזיקה לא היה מקום כל כך חשוב בחיים שלי. נכון שגם אז ניגנתי, וגם אז הקשבתי למוזיקה, אבל משום מה ההשפעה שלה עליי הייתה שונה.
זה מוזר, אבל אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי מוזיקה. מכל סוג שהוא, ושאני מנגנת או שלא. זה כאילו שלחיים שלי יש מנגינה משל עצמם וגם לחיים של כל שאר האנשים יש מנגינה משל עצמם ושהחיים שלי מצטלבים עם של מישהו אחר המנגינות שלנו משתלבות ביחד למשהו חדש. והוא יכול להיות יפה וזורם, הוא יכול להיות עצוב או שמח או כועס או בכלל מכוער ומלא בדיססונאנטים. אבל זה לא ממש משנה, מה שחשוב הוא שאנחנו יוצרים את המנגינה הזאת וזה מה שעושה אותה לכל כך מיוחדת ולכל כך נדירה ויחידה וחד פעמית.
היה היום קונצרט. בדרך כלל אני לא אוהבת להשתתף כי אני התלמידה הכי גדולה של המורה שלי וכל השאר ילדים קטנים וזה קצת מביך. אבל הפעם החלטתי להופיע למרות זאת, הפעם האחרונה כי שנה הבאה אני כנראה אפסיק לנגן, או לפחות ללמוד באופן מסודר. ודווקא היה נחמד ואני מרוצה שהלכתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
