"ולאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

לשכב במיטה ושוב לא להצליח להירדם. זה הפך להיות למן הרגל.

אני שוכבת בחושך, רק מעט אור נכנס מן הרחוב, ולמרות שזו תמיד אותה המנורה, לפעמים חשוך פה ולפעמים מואר.

מנסה לנשום נשימות עמוקות ולחשוב על כלום. זה עובד בקושי לשתי שניות לפני שמיליון מחשבות צצות לי לראש. תוכניות לעתיד, דברים שהייתי צריכה לעשות אחרת, המצאות גאוניות שרק בדיעבד מתברר לי כמה שהן היו מטופשות, אני חושבת על הכל ומעולם לא נראה זמן מתאים יותר.

חם לי אם המזגן מכובה, אז אני מדליקה אותו ועכשיו קר. השמיכה מכסה את כל כולי וכעבור רגע היא משמשת לי כמזרון.

אני קמה מהמיטה. ברגליים יחפות דורכת על הרצפה הקרירה, מנסה לא להשמיע רעש בכלל. שותה כוס מים ואולי עוד אחת, עכשיו אני צריכה לשירותים. מהמראה ניבט אליי פרצוף עייף. הפה נפתח בפיהוק ואני רק רוצה להירדם.

אני חוזרת למיטה, היא הספיקה להתקרר טיפה, מנסה למצוא לי את הפוזיציה האידיאלית. אבל גם אחרי שמצאתי אותה כעבור רגע היא משתנה. ואז שוב פעם ושוב.

עוד פעם מנסה לחזור לשינה. נושמת נשימה עמוקה ונושפת. מנסה להיות מודעת לכל כולי, לכל תנועה שאני עושה ולכל מה שאני שומעת מסביבי.

המאוורר מסתובב ועושה רעש מעצבן. מישהו בבית קם לשירותים ואז חוזר לישון. מהרחוב יש רעשים של מכוניות.

מנסה להתמקד בהכל בו זמנית, ולמרות כל המאמצים יש משהו שאני תמיד מפספסת, רגע שחומק בין אצבעותיי, הנשימה הזאת שמסמלת את הסוף של היום.

ואז אני נרדמת.