סדר מרגיע אותי.
מסיבה לא ברורה, כשאני מרגישה נסערת או כעוסה או ממש משועממת או משהו אחר, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מסדרת את מה שמסביבי. זה יכול להיות ארון הבגדים, או מגירות נידחות וחשוכות בחדר, תמונות ישנות, תיקיות במחשב, דפים שאגרתי...
רק את עצמי אני אף פעם לא מצליחה לסדר. לא משנה כמה זמן פנוי יהיה לי, פה הכל נשאר מבולגן, חשוך והפוך.
אני חושבת שזה מפחיד אותי, להתמודד עם עצמי. ובלאגן נראה כמו סיבה מספיק מוצדקת כדי להתרחק ממשהו. זה חוסך את ההתמודדות איתו ואת אי ההבנה. יש כל כך הרבה דברים שאומרים לי לחשוב עליהם ואני תמיד מתרצת ב"שכחתי" או "לא רציתי". אבל אני בכלל לא נמנעת מדברים כאלה במודע, כנראה שאני פשוט גורמת לעצמי לשכוח ממה שחשוב לי רגע אחרי שמדברים איתי על זה. אז אני ממציאה תירוצים או אבחנות פסיכולוגיות (שגויות או נכונות) בשבילי ובשביל האחרים.
בכלל לא התכוונתי לכתוב את זה, התכוונתי לכתוב ששוב אני נמנעת מלעשות את מה שאני צריכה ובמקום זה מסדרת שטויות. עוד לא התחלתי את הקורס לפסיכומטרי וכבר אני לא מצליחה בכלל לשבת וללמוד ונמנעת מזה בכל דרך אפשרית - איך בכלל לומדים מילים???
אבל קורה. לטובה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
