ובכל יום זה ככה. חוזר חלילה ולא מסכים לעזוב אותי. המראה מעולם לא משקרת. ככה אומרים לפחות. אין אף אחד לשאול ואולי על עצמי לא כדאי לסמוך. וחבל לי לפעמים שאין לי אף אחד לדבר על זה איתו באמת, לשאול מה רואים ושיענו לי בכנות. כי לא יכול להיות שאני מדמיינת. ובטח כולם סתם אומרים תשובה שהם חושבים שתספק אותי כי לא נעים לומר את האמת בפרצוץ. "רק כמה קילו פחות גברת פלפלת, ותהיי יפה" או " את לא שמנה עכשיו, פלפלת. אבל גם רזה את לא" תגידו לי משהו שאני אוכל להאמין לו.
אני בסדר לגמרי. בסדר. כבר עברתי את התקופה הרעה. אבל בכל יום כשאני עומדת מול המראה רק היא תעז לומר לי את האמת. רק היא תראה כמה התנפחתי. והיא צוחקת עליי, אני יודעת. לא משנה כמה ספורט ותרגילים אעשה, הבטן לעולם לא תהיה שטוחה. וקשה לי לדבר על זה עם אנשים. הם יסתכלו עליי ויגידו שאני ממציאה. בראש לפעמים זה כל כך קל להגיד את הכל, אבל כשרגע האמת מגיע פתאום הפה לא נפתח.
לפעמים אני רוצה לשאול אנשים כבר בפעם הראשונה שהם רואים אותי אם הם חושבים שאני שמנה. או ללכת למאמנים בחדר כושר ולשאול אותם כמה לדעם אני צריכה לרזות. אבל אני לא עושה כלום. אני אומרת שהמצב השתפר ושאני כבר לא חושבת כמעט על כל זה. כי לא מבינים. רק אני מבינה ומתביישת בזה מול עצמי. חבל שאני לא מצליחה פשוט במשימות שאני קובעת לעצמי ואז הכל היה עובר בקלות. במקום זה כלום לא בא בקלות כמו שהייתי רוצה. אני צריכה לדבר עם מישהו, או אולי עם כמה. אבל לפעמים זה קשה לדבר עם מי שכבר מכיר אותך.
אני גברת פלפלת ואני רוצה להכיר אנשים מכל סוגשהו ולדבר על כל דבר שבעולם. יש לי מייל, תשלחו משהו, אני די בסדר בסך הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
