"ולאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

איכסה איכסה איכסה איכסה איכסה.

אני רוצה לחזור לאיך שהייתי פעם. לא אכפת לי שזה יותר הזיק מהועיל, לא אכפת לי שהיה לי רע, לא אכפת לי שדאגו. כי לא באמת הייתה סיבה.

מגעיל לי. ואני רוצה להיות מישהי אחרת אבל לא מצליחה.

(קבס - גועל, הרגשת בחילה עד כדי הצורך להקיא)

לרגע פתאום בא לי לבכות. וזה מצחיק, כי כלום בעצם לא קרה.

ודווקא בזמן האחרון שואלים הרבה אם הכל בסדר, באמת בסדר. ואני עונה שכן. תמיד. אני לומדת הרבה, מנסה להכניס חדר כושר בכל זמן פנוי אפשרי, רואה קצת חברים, מרגישה רע עם עצמי, מרגישה טוב. הכל ממש בסדר. רגיל.

ובכל זאת כשאני הולכת ברחוב פתאום עולה ההרגשה המגעילה. ושוב אני קטנה וחסרת אונים מולה, ממש כמו פעם.

רגע אחד זה ככה ורגע אחרי כבר לא.

לפעמים אני רוצה למצוא לי מחבוא ולשכב שם בחושך ולחכות ולראות מה יקרה. אתם תבואו לבדוק מה קרה או שלא תשימו לב שהלכתי?

זה מושלם.

לפעמים מתחשק לי לנגן שוב. משהו מעקצץ לי פתאום בקצה האצבעות,

אבל אני תמיד מתעלמת.