כשגלעד שליט היה חטוף,
התישקורת דיברה רק עליו.
אפילו לא על שימון.
יום אחד שימון ביקר את משפחת שליט,
ורק אז התישקורת דיווחה עליו.
חשבתי לעצמי: “אלוהים
אדירים: כמה חשוב
יכול להיות שליט,
ששימון פרסקי, יקיר
התישקורת, הוא
מספר שתיים לעומתו?!”.
אני
הייתי בטוח שהתישקורת הופכת את גלעד לישו
רק כי נחטף מתוך טנק!
היה הגיוני מאוד להסיק מסקנה זו:
כל השנה, כל
הזמן, התישקורת
עושה שטיפת מוח לקרבי בלבד -
הופכת את הטנק לסמל,
והינה נפל בחיקה תירוץ רגשי מעולה
להאדרת הצבא/קרבי/טנק.
לא נכון!
נועם שליט התפקד לאבודה ב1996,
ושמר על חברותו ברצף מאז:
א. עשר שנים
לאחר מכן, כשבנו
נחטף, התישקורת
עשתה עימו עיסקה: היא
תהפוך את בנו לישו בתמורה לכך שיתמודד על
מקום ברשימת המפלגה,
ללא כל קשר לסיכויי הצלחתו,
ככל שיהיו.
ב. התקשרו אליו
מידיי פעם להזכיר לו (ניחוש מושכל שלי).
ג. נועם כיבד
את ההסכם: חודש
לאחר חזרת בנו;
התישקורת דיווחה שנועם נרשם להתמודדות
על מקום ברשימת המפלגה.
מכאן נובע ש*הכל*
זה תירוץ למפלגה:
טנק זה תירוץ לקרבי שהוא תירוץ לצבא
שהוא תירוץ לשרה ביטחון שהוא תירוץ למפלגה.
שימון הוא תירוץ למפלגה ואפילו
התישקורת עצמה היא תירוץ למפלגה:
השילטון
המרכזי עדיין חזק יותר מכל
מיליארדר-שיאן-כל-החוכמות-סותם-פיות
כלשהו.
מכאן נובע:
1. המפלגה עצמה:
אבודה, ורק
אז שרה ביטחון.
2. הצבא:
מטוסי הקרב עצמם ורק אז הרמטכ”ל
שמטיסם לבדו, וחוץ
מזה אין בכלל צבא.
לעיתים נדירות מותר לנו לדעת שיש דבר
כזה “טנק”.
3. שימון פרסקי
/ הפוליטיקאי
הזקן ביותר (כן,
מי היה מאמין שאינו מס'
1).
4. עיר השמוקים
(ת”א)
בה הלוגיסטיקה שלהם היא החזקה והיעילה
ביותר.
5. ריגוש למטומטמת
המיקוד.
"ברור מאליו
שאין לנו ברירה אלא לבחור מתוך בחירה
להצביע על"ק
עם עדיפות לאבודה,
או לבחור מתוך בחירה שלא לבחור”.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
