חצי מהחיים לומדים איך לחיות, ואז זקנים מכדי לבצע

פעם עצה על פייסבוק הסתובבה בפורומים: 'אף-פעם אל תאמינו למפרסמים תמונות מחייהם המושלמים: הכל מגמתי / מוצא מההקשר / חצי אמת'.

פעם, מזמן, כשעוד קראתי מעריב לנוער, פורסמה בו נחמה: 'אתם לא היחידים שיושבים לבד בבית מול המסך בערב שישי'.

מה באמת? כ-ו-ל-ם חסרי חיים כמוני, שמזל שיש להם כסף לרשום ת'צמם לחוגים אחרת היו רואים רק מסך? באמת כולם כמוני שאם לא היה להם אכפת מרעב/צמא היו הופכים להומלסים? באמת כולם כמוני שאם לא בע"ח; אישיותם האסוציאטיבית הייתה יוצאת מכלל שליטה?

תגידו: תקופת הביזבוז של שנות ה20 נמשכת גם אל תוך ה30? אם כן: עד מתי? כולם מספרים על כך שבתור 20+ הם עשו כלום כל הזמן: מעטים באמת למדו, לברי מזל הייתה זוגיות, סתם טיול לחו"ל נחשב יוצא דופן, ואז: *פיתאום* במהלך ה30 לכולם יש משרה מכובדת והם נשואים +1, עם בית משלהם ורכב. איך בדיוק? הם לא היו שקופים לחיים עד לפני רגע? - איך מגיל השיחרור הם הופכים פיתאום ל30 בראש?