ביום שישי האחרון
18/10/2013, סוף-סוף
הגעתי להשלמה עם עצמי:
אם כל חיי כפי שעברו עליי עד היום
זה 'להיות
ציוני'; אז
איני יכול עוד לסבול את מדינת "ישראל".
המערכת לא מקולקלת –
היא ניבנתה ככה:
חשבתי להחליף דת,
אבל ההיצע במז"הת
לא מתאים לי. חשבתי
לעבור למדינה אחרת,
אבל בסופו של דבר כל ההומוספיאנס
מתנהג באותו אופן;
כך שבררתי היחידה היא לעבור לכוכב
אחר.
ה-סיבה
ה-יחידה מדוע דגל
"ישראל" עוד תלוי בחדרי:
כדי שהתישקורת לא תוכל לעשות לי שטיפת
מוח מהדגל של הספונסרים של ביבי.
יהדות אינה התשובה
שלי. אני
חושב שעל כל אדם לחיות ב"תשובה":
מצב בו הוא מקבל תורה עתיקה ממנו,
המכילה את התשובות לדרך החיים הנכונה
אישית עבורו. אם
אני חילוני בדת שנכפתה עליי,
או שאני דתי אבל לא אורתודוכסי;
הרי שהדת המוכרת לי אינה מתאימה לי.
אם להיות ציוני =
לחיות ב'עולם
שני'; אז אין לי
מה לעשות פה (המדינה
*נראית*
מתקדמת אך *בפועל*
יחסי האנוש בה הם ברמת גן-חובה,
וזה כשיש יחסי אנוש).
אם להיות ציוני זה
להתפרנס אך ורק בזכות היותך "הבן של",
ללא כל קשר פרטי/ציבורי,
והאפשרות השלישית היא לעשות פשעים:
אז אין לי שום כוונה להיות הומלס.
אם להיות ציוני זה
להיוולד למציאות שאתה לא יכול לשנות –
מה שאתה רואה סביבך בילדותך זו בהכרח
ובוודאות המציאות בה תגדל ותמות;
אז אין לי מה להישאר במקום בו הרוב
המוחלט ממחזר באדיקות את שיגרת המוכר
מאתמול רק כי זה מוכר מאתמול -
נמנע מהמצאת חדש רק כי המחר עוד לא
קרה.
אם ציוני =
הומו+פסיכופת+מרוקאי,
והנגטיב של זה חסר כל סיכוי לחיי חברה
כלשהם: אז ציונות
אינה בשבילי.
ובברכת 'זדיינו
כולכם' ניפרד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
