תעמולה:
"הנחתת
הצדקת האני ע"ח
כל השאר”.
תעמולה היא "פקודות
נחמדות":
תיקשורת חד-כיוונית
עליה מיתבססים הטלוויזיה,
הרדיו, העיתונות,
הצבא והפוליטיקקים.
באינטרנט לא תיתכן תעמולה
כי הינו דו-כיווני
וגם מבוסס על בחירת
תוכן עצמאית:
הגולש בהכרח
חווה את דעתו השונה,
לרבות
בסדר ובאופן המתאימים לו
אישית.
מנת
משכל נמוכה שאינה 'מגיב
בתשלום':
לא
תחזיק בו מעמד, בדיוק כפי שמנת
משכל גבוהה בסופו של דבר תפסיק ליצפות
בטמבלוויזיה.
"לקבוע לנו
מה לדעת" לרבות בסדר מסויים,
כאשר ההפך הגמור "זה
לא חדשות": זו
ה-תעמולה.
למשל:
תמיד רציתי שמהדורות החדשות בטמבלוויזיה
יציגו את הנושאים הקלילים ראשונים,
והפוליטיקה המרגשת והמעצבנת תהיה
בסוף. העובדה
שהמדיניות הרישמית היא ליקבוע עבורי מראש
את הסדר וגם את התוכן (לא
שואלים אותי מראש מה ומתי אני
רוצה לראות) וגם
לא מקבלים משובים במהלך השידור שגם משפיעים
לכל השידורים הבאים:
מוכיחה חד-משמעית
שכל מהדורת חדשות מרכזית היא תעמולה
(פוליטיקאים >
אנשי-השקים
> יח"צנות
לת"א).
נאום הינו תעמולה:
הרצאה רצופה שבסופה אין מענה
לשאלות. הנואם
כבר קבע לעצמו מראש על מה הוא רוצה לדבר,
וקבע בעצמו ללא הקהל את סדר הצגת
הדברים וגם את מידת הפירוט בכל נושא,
ומצידו take it or
leave it.
שנאמר: 'קודם כל
תסכימו איתי כי ברור מאליו שרק הדעה שלי
קיימת'.
כל הזמן ובלי הפסקה
מזריקים לנו תעמולה למוח -
אנחנו בכלל לא שמים לב שאפילו הדיווח
התמים ביותר מנוסח כך שיגרום לנו לחשוב
ההפך מאופיינו.
למממן את פירסומה יש המון מה להפסיד;
לרבות כסף וכוח פוליטי.
דוגמאות מסויימות:
1.
הסוג הנפוץ ביותר בתישקורת הוא
המתוחכם/אמריקקי:
כל הזמן הספונסרים של ביבי טורחים
להסביר לנו למה זה פשוט לא יעבוד כי "יקר
מידיי". בכל פעם
שמועלה רעיון לא-זהה
להם שעושה להם כאב ראש כי עלולים להפסיד
ממנו עכשיו-עוד-כסף:
*מייד* מגיבים
מטעמם מדקלמים "יקר
מידיי", "עולה
יותר מידיי", "לא
ריווחי", "לא
כלכלי". מסקנה:
לספונסר מתוחכם יש מה להפסיד מהוצאת
התוכנית אל הפועל.
האמת: כשהמתוחכמים רוצים לבנות מה שבא להם;
פיתאום מיתקיים כל צידוק שהוא ללמה
'יקר'
זה לא קשור/חשוב/מישתנה.
תעמולה זו לעולם אינה
תקפה לנד"לן
ת"אי.
2. "ישראל היא מדינה קטנה" / "מוקפת אוייבים"
החלק הראשון מגביל אותך
בגודל הבית שתיכננתה לבנות לעצמך (עד
כדי מעבר לקומות),
והחלק השני משאיר אותך במצב תמידי של
פחד נישלט (מצד
אחד יש איום ומצד שני אינו מיידי).
האמת:
כשהמדינה רוצה לבנות 'מיתקן
ביטחוני', ו\או
בכיר-וותיק מאוד
בשירות הציבורי רוצה לבנות לעצמו ארמון
על חצי מהגליל: פיתאום
ישראל גדולה ובטוחה.
2ב.
'לציבור אין חופים
ולכן לא יקום מבנה פרטי בחוף פלמחים',
אבל אם הממשלה תרצה לבנות בו 'מיתקן
ביטחוני': אז על
הזין של הממשלה שלציבור אין חופים (וזה
מצחיק; כי הציבור
מעדיף להיתרגש מפחד שמצדיק בסיס צבאי /
תחנת משטרע,
מאשר מאהבה שמצדיקה
הישתכשכות. כי
'בטוח' זה לא מפחיד /
כן ממית משיעמום).
3.
רמקול בהפגנה.
מבחינת התישקורת זה קיים בעיקר בהפגנות
ערביות: מישהוא
עם מגהפון צועק סיסמא והקהל חוזר אחריו.
לא משנה מה הוא יצעק הקהל יחזור
אחריו - הצועק
קבע לעצמו מה הוא רוצה להגיד,
וברור מאליו שהקהל יקבל את זה.
4.
מפקד בצבא אומר לפקודיו מה לעשות והם
עושים רק כי אמרו להם.
5.
טקס כלשהו, לרבות
בבית ספר.
6.
כל מקרה שבו מישהוא מרצה לך,
ובכלל לא רוצה לדעת מה אתה חושב העיקר
שעכשיו רק הוא מדבר ואתה רק עושה:
מגב שמרכך אותך לקראת
חקירה, עד כדי כך
שאתה לא יודע מה ההבדל בינו לבין עוד
עבריין מהשכונה,
חוקר ששואל אותך שאלות
מנחות עד כדי כך שאתה חושב שהמיתלוננת
היא זו שגם חוקרת,
לא-זוטר
בשירות הציבורי שעל הזין שלו מה הבעיה
שלך; כי הוא יודע
שאתה צריך אותו והוא לא צריך אותך בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
