חצי מהחיים לומדים איך לחיות, ואז זקנים מכדי לבצע

סיפרו של השמאלני התיאורתי מאשר בימלואו את כל מה שהתחלתי לחשוד בו לפני כשנה: מדינת מפ"אי הינה תירוץ בילבד ל*עצם* קבלת עכשיו עוד הטבות שניתנות רק למקובלים.

מיפלגת מפ"אי "הקימה ת'מדינה" אך ורק כתירוץ בילבד כדי שהבכיר ביותר בה יתמנה לדיקטטור!!!, והחונטה התומכת בו תהיה אחראית אך ורק על עצם קבלת "עכשיו עוד הטבות לעצמה" רק כי היא קיימת. היום אנו רואים שמציאות זו חילחלה אל כל מועדון המקובלים הלאומי.

כל מה שקיים באופן רישמי במדינת מפ"אי: כל מישרדי הממשלה, כל הרשויות, כל החברות וכל שאר הבירוקרטיה ללא הבדל זוטר/בכיר, חדש/וותיק, לפחות שניים מאותו סוג או יחיד: משמשים אך ורק למען המטרה היחידה שהחברים בהם יקבלו כמה שיותר 'עכשיו עוד כסף + הטבות שמנות ככל שיתכנו', ושיזדיינו כל שאר האזרחים; שהובאו אל מדינת מפ"אי אך ורק בשביל להצביע ל ה-מיפלגה ביום הבחירות, וחוץ מזה אינם קיימים.

בספר מסופר על 'גירסאות לדיקטטור שרון': אם זה לא קשור במישרין לטובתו האישית והמיידית בילבד: הוא לא אחראי על זה, וללא כל קשר לתוצאה - תהא איומה, חמורה ונוראה ככל שתיתכן ולרבות "יום הדין".
נחמיה קורא לזה "חוק הקטסטרופה", ואני קורא לזה "מנהל עבודה שחושב שהוא קבלן":
לוקחים מישהוא שביומיום שיא מומחיותו היא 'קבלת הוראה מוכנה מהקבלן והעברתה לפועלים כפי שהיא', ומקדמים אותו לתפקיד "ממציא מדיניות חדשה", כשבפועל הדבר החכם ביותר שהוא מסוגל לחשוב עליו: "עצם מיחזור האתמול, אך ורק בשל היתרחשותו אתמול", ללא קשר לעובדות כלשהן ולרבות המציאות המישתנה סביבו, ומבחינתו 'הפחד הוא המניע היחיד לפעולה'.

    בשורה התחתונה מיבחן התוצאה זהה: קודם כל קורה אירוע מפחיד שמניע לפעולה, *ורק אחר-כך* מנהל העבודה 'עושה'. לדעתי לא כי הציבור יעניש אותו אם יפעל מראש, אלא כי המציאות בה חי מסובכת מידיי עבורו: אם הוא עוד לא מפחד כי האירוע עוד לא קרה, אז הוא לא יעשה "להגן" רק כי עדיין איננו מפחד מאירוע שעוד לא היתקיים; יהיו ההוכחות אובייקטיביות ואיכותיות ככל שיתכנו (בדמוקרטיה העם מצביע לעצמו).

החוק אינו ארור: ארורים רק הפסיכופתים שמצפים מאיתנו לקחת ברצינות את המטריקס "מדינה יהודית" (לא ליהודים!).

חוק מחירי בית המירקחת נובע מחוק צ'יץ. מצביעי מפ"אי מסוגלים להגיב רק: באופן רגשני כי זה מפחיד אותם, וגם מהמותן, וגם לטווח הקצר, וגם מעל לכל זה חייב להיות קשור במישרין לטובתם האישית והמיידית בילבד!!!

או ש

הם לא אחראיים על זה, ואז המיתלוננים הלא-מקובלים יכולים רק לימצוץ לעצמם.

עמ' 115: לא נכון.

1. הממשלה היא מונופול (וקרטל) מעצם קיומה.

2. מטרת מיפלגת מפ"אי היא לעשות עצמה חשובה יותר, לרבות באמצעות מינוי דיקטטור וחונטה-תומכת שרק מקבלת (בתקופת אריאל שרון החונטה כונתה "פורום החווה"). כמו 'עצמאי' שמקים עסק/חברה אך ורק בשביל קבלת הטבות מס.

3. ה-מיפלגה כותבת את תוכנית המטריקס "מדינה יהודית" (ע"ש *רוב* הנוכחים) מאז העליה השניה; ומקיימת אותה בעיקר באמצעות העלאה מכוונת זדון של *כלומניקים גמורים אזרחי העולם השלישי*; שכל מסוגלותם היא רק להצביע למי שאומרים להם: "מבין את הרמז שבתור אחראי רק על הקידום של עצמו; עליו להצביע לפוליטיקאי שתמונתו תלויה בלישכתו".

ומיכאן ההכרזה: "המיפלגה ניצחה!".

עמ' 118: בטח באר"הב זה לא יכול לקרות, אז בזאת אתה רומז לי לבקר רק איפה שאתה מרשה לי. כנ"ל לגבי שינאת חרדים בשל היותם חרדים: בעת קריאת סיפרך עליי להישאר עירני כל הזמן.
כשמפ"אי אחראית רק על ת"א זה משעשע, אבל כשמדובר על לא-ת"א 'צריך לקבל תנאים של וועדה'... מזל שלמדתי לישאול את עצמי מייד: "למה אני דבק במחשבות שאני לא מסכים איתן?" ואז מגלה שמדובר בשטיפת מוח סמויה של התישקורת.

כשאתה שונא את מי שאומרים לך: ברור מאליו שאין לך בררה אלא ליבחור מיתוך בחירה להצביע למי שאומרים לך רק כי אומרים לך.

כשמדקלמים לך "זה על חשבונך"; ברור מאליו שאסור לך לישכור ייעוץ מיקצועי, כי אם זה לא "זול" (בחינם) אז זה פשוט אינו-לא-בילתי יעבוד לצאת מהמטריקס שמוכתב לך מאז לידתך! וגם אז היועץ המיקצועי חייב להגיד לך במדוייק את מה שאתה רוצה לישמוע (תעמולה), כדי שהמציאות תישתנה ע"י חזרה על אותם מעשים. ותמיד כולם אשמים לך חוץ מימך.

מסקנת ביניים: המציאות היא אשליה והוראותיה הן לחלשים. בגלל זה בכדורגל החוקה מישתנה כל הזמן: "סדר כתוב ומחייב" זו מציאות של קבלנים ומעלה – מנהלי עבודה ומטה פשוט לא מסוגלים להבין "הסכמה מחייבת מראש ובכתב". כמו נער בן 14 שממשיך להוסיף תנאים לאחר חתימתו; כי אינו-לא-בילתי מסוגל להבין שחתימתו היא סוף הדיון (ר' חוסר האכיפה המאפשר את חוק צ'יץ).

עמ' 189: הציור אנטישמי לכל דבר ועיניין.

אני חושב שנחמיה מעולם לא פגש ערבי בעיניים שלו. או חרדי. או יהודי מיחוץ לת"א. אני חושב שעולמו התל-ביובי צר כעולם נמלה, ושהוא מסיט את תשומת הלב ממנו אל כל אחד אחר; רק כדי לרצוח את התחרות מעצם היותה תחרות. אז זה משעשע שהוא אישית מקבל 100% מהמשאבים (יאללה תבע אותי על לשון הרע): כשאחרים מקבלים זה פשוט אינו לא בילתי יעבוד, אבל כשהוא רוצה הכל לעצמו: זה מצחיק. אשכרה מיפלגת האבודה בהיתגלמותה: כשש”ס מגדלת מצביעים זה פשוט אינו-לא-בילתי-יעבוד, אבל כשהאבודה מסדרת בכוונת זדון תוכנית לימוד בינונית להחריד, כדי שחוץ מלהצביע למה שאומרים לך לא תבין מהחיים שלך: זה משעשע.

עמ' 191: אבל כשקבלני הקולות של האבודה/מישרד הביטחון נוהגים *בדיוק מושלם* באותו אופן: זה משעשע (ברור מאליו שעכשיו אתם בוחרים מיתוך בחירה לעבוד רק אצלי; כי המילה "משעשע” זהה לכם).

חוק החלב: אנשים קונים לפי כמות את מה שהם רגילים לו מאתמול.

אם אתמול הם לקחו 2 גבינות לא משנה סוג ומישקל, אז גם היום הם יקחו בדיוק אותו דבר רק כי זה מה שהם עשו אתמול, ללא כל קשר לדבר המעצבן הזה שניקרא "מחיר" (ואז צריך 'פיקוח מחירים' ביגלל שהמפגרים המיתבכיינים שלא רוצים להיתפתח; לא רוצים להבין מה קשור בין להיתעקש ליקנות בקביעות אותו דבר לבין עליית המחיר ביגלל הביקוש; "כי זה לא בדיוק אותה מילה”).

כל מה שקורה קודם כל יש לו ביקוש - כל צורת היתנהגות שהיא זה קודם טבע הקוף "ספיאנס". אתה המיעוט וכל השאר שממשיכים להיתקיים למרות שאינם-לא-בילתי זהים לך: הם הרוב(!) שהובא לישראל אך ורק ע"מ להשאיר את מפ”אי וחבריה בשילטון; רק כדי שהם אישית יקבלו "עכשיו עוד"; וזו כל מטרת הקמתו של המטריקס "מדינה יהודית" (ליהודים זו פרשנות סובייקטיבית).

מה, זה פשוט לא יעבוד שהם עושים עוד דברים בין יום בחירות אחד למישנהו; מילבד רק "להיכנס לקומה"?

מסקנת ביניים שניה: חרא לכם כי אתם מסכימים לזה. כי אתם קודם כל מיזדרזים להיתרגל לבעיה. מגעיל לכם לחיות במדינה הזאת כי אתם כל הזמן מחכים שאחרים יגידו לכם ואחרים יביאו לכם; ואתם רק תצטרכו "לעשות" את מה שאומרים לכם: תפקיד קטן ומסויים מאוד; הבנוי כך שניתן להחליפיכם בקלות. אתם מיתלוננים כי כל פעם שאולי ישנו פיתרון כלשהו (מחר שונה מאתמול); אתם מייד מיזדרזים להסביר לעצמכם מדוע זה פשוט אינו-לא-בילתי יעבוד לשנות את המוכר מאתמול ("הבטוח").

   ביגלל הפיסקה לעיל מישפחתכם קיבלה אישור ממפ"אי להיכלל במיבצע עליה. לו הייתם מסוגלים לחשוב בעצמכם עבור עצמכם: מיפלגת מפ"אי הייתה מדקלמת לכם ש'כרגע המיכסות מלאות', כי אין שום סיכוי שאדם החושב בעצמו עבור עצמו יצביע למה שאומרים לו רק כי אומרים לו. ומכיוון שכן מסוגל לפרנס את עצמו: "להיות אחראי רק על הקידום של עצמו" לא יקסום לו.

עמ' 318 הינו תמצית מהספר "אני מאשר זכות קיום רק לזהה לי"; כי זה משעשע לרצוח את התחרות מעצם היותה תחרות, אך ורק כדי שאני אישית אקבל 100% מהמשאבים.

הסוגריים בעמ' 322 הם צביעות לשמה: מעניין מה יקרה כשמאפיות חרדים יתחילו לימכור סמים לת"אים, לרבות מטעם הקרטל הממשלתי "רפואי"...

    עמ' 325: כשהאבודה 'רוצה שילטון' זה משעשע, אבל כשהליקוי רוצה *בדיוק אותו דבר* זה פשוט לא יעבוד 'תחרות'. בסוף העמוד יש להפעיל שיקול דעת; כדי שייחסך מיכם לישאול את עצמכם אח"כ "למה אני חושב מחשבות המנוגדות לאופי שלי?!".

על כל הקוראים להחליף את המילה חרדים במילה "יהודים".

פרק 47: התוכנית התישקורתית החדשה היא הדגשת שמות מיבני הציבור, בימקום שטיפת מוח משמות הרחובות.

הינה הצעה לנחמיה שטרסלר: בבקשה הסבר את חוק ה "איך זה שלא משנה מה מצביעים זה לא משפיע?”, וגם את חוק ה "אם רק המוסד מעלה יהודים וגם כל המוסד כפוף רק לר"המ: מה מונע מר"המ להעלות קודם מצביעים(!), ורק אחר-כך לשרבט בקטן 'יהודי', כך ש100% מהאוכלוסיה במדינה קודם מצביעה לו?".

 אם החוק הזה אמיתי ונכון: מדוע זה משעשע כשר"המ מיטעם האבודה עושה בדיוק אותו דבר?

אתגר לנחמיה שטרסלר, בנוסף להצעתי לעיל:

1. נתונה מציאות בה שר הביטחון הוא חרדי בכלל ומש"ס בפרט. כיצד אתה מגיב?
2. נתונה מציאות בה ערבי מיתמנה ליו"ר מיפלגת האבודה, וכתוצאה ישירה מכך הוא בוודאות של 100% גם שר הביטחון – כלומר למדינת מפ"אי יש שר ביטחון ערבי. כיצד אתה מגיב?

**לא-מומלץ**

הספר *עמוס* בפרשנות אישית הנובעת מחשיבה אגואיסטית: ראוי שנחמיה יבהיר שהמלל לאחר העובדות הן פרשנות אישית שלו, ולא 'לתת את ההרגשה ש' דעותיו = עובדות.

סיבה נוספת שאני *לא* ממליץ על הספר: שינאת חינם בדמות התישקורת הידועה לנו, מה שמחייב להיות עירני – מונע שקיעה בסיפור (לרבות וביחוד 3 הפרקים האחרונים שהינם הגדרה אנציקלופדית ל "אנטישמיות").

סיימתי תוך שלושה ימים, ולא נהנתי.