חצי מהחיים לומדים איך לחיות, ואז זקנים מכדי לבצע

תרבות תיסכול 202

תרבות תיסכול זו העובדה שנשים עושות טובה שמסיימות להתלבש, ואז מתלוננות על הטרדה מינית כשסטרייטים לא מחמיאים להן על הנעליים / עגילים / לק, במקום ללמד אותן שגם לזכרים יש יצר והם אינם נשים שעירות ושתילמדנה להתמודד עם זה (אלא אם כן מדליק אותן להיות חד-הוריות ו\או חושקות בזוגיות עם וויברטור/חתולים)

תרבות תיסכול זאת המחשבה שמישהוא, אי-פעם, בכל העולם הזה, "דרש בדידות" או "הביא דחיה על עצמו".

תרבות תיסכול זה להמציא את הגלגל מחדש כל הזמן בזמן אמת, ו\או לקוות שאנשים יניחו שבגלל שאתה 30+; אז ברור מאליו שכבר היו לך מערכות יחסים מלאות.

כשאתן מלגלגות על זה "אם אצלי זה ככה אז ברור מאליו שאצל 'כולם' זה ככה"; אתן בריוניות.

תרבות תיסכול זה החיפוש המתמיד בפירצה ששומעים על מישהוא שנותר מאחור; כחסר ניסיון חברתי. "אולי הוא מפגר”, "אולי אתה לא רוצה?", "אולי אתה מכוער?", "אולי התנהגתה בצורה מסויימת", "אולי לא נולדתה עם ניסיון של בן 40 ו/או לא הכפלת אותו מידיי שנה, כפי שכל אישה הטוענת 'לא נכון'; עושה מעצם קיומה?", "אולי בלי שאתה מודע לזה?".

תרבות תיסכול זה "תפסיק לדבר שטויות".

תרבות תיסכול זה העובדה שמי שלא נולד עם הידע ו\או קרוב למנוסים ממנו: הוא זה שאשם במצבו, כאילו שאנחנו צריכים לעזור לחברה לדחות אותנו.

תרבות תיסכול זה הביטוי "מוזר"; כאילו צריך לירות במי שלא זהה למקובלים.

תרבות תיסכול זאת הנחת היסוד שמישהוא מגזים/משקר ומשתמש בדחיה חברתית כתרוץ לצומי. אני לא כותב שכולם לא מתפתחים, אני כן אומר שקשה להאמין שמי ש*נראה* מבוגר, בהחלט חושב על עצמו שהוא באמת ילד קטן, ולא מהבחינה של "מרגיש צעיר". וכרגיל- האשמת הקורבן.

תרבות תיסכול זה בכל מקום ובכל זמן. אנחנו מחונכים לזה ומשכנעים את עצמנו שדווקא אנחנו כן חווים את החיים, בזמן שבאמת רואים את כולם חיים חוץ מאיתנו. איך מעיזים להתעצבן על הבחור שלא מתנגד (כי יענישו אותו פיזית על הבעת עצמאות), כי החל מהיום הראשון לגן חובה הוא צריך להיוולד עם ידע בנושא כישורים חברתיים שלא צונחים עליו 'פיתאום' – במקום ללמד אנשים לפתח חוש שיפוט ואת חשיבתם האגואיסטית לדרג במקום שני לכל היותר. כמה מביך מאוד זה לספר, גם אחרי כל מה שהוא רואה בעיניים שלו אצל אחרים כל הזמן: "אולי הוא בכלל לא סטרייט?", "אולי הוא לא רוצה לעבוד?", "אולי הוא נולד מתוסכל?", "אולי הוא רואה את מה שהוא מאמין בו ומאמין במה שהוא רואה?", "אולי הוא לוקה בשיכלו", "אולי הוא באמת 'בתיפקוד גבוה'", "אולי הדימיון שלו מישתולל". אף אלטרואיסט לא רוצה להיות לבד. בידוד בהגדרתו הינו להלבין פני חברך ברבים וזה גרוע ממוות. "אם הוא היה רוצה הוא היה מצליח להתחבר". כאן זה נגמר. די לנסות להקטין, לתרץ, ולהגדרת "זציה" כל בידוד חברתי מכוון.

תרבות תיסכול, באינגליש frustration culture, היא נושא מאוד לא מדובר, במיוחד בישראל, כי כולם עסוקים בלעשות את עצמם סופר מאצ'ו, כאילו "מקובלים לא-מקובלים" קיים גם בגילאי ה30 וה40. בחיים לא קרה שהעלתי את הנושא – חיות המחמד שלי לא מסוגלות להבין מציאות בה שופטים מישהוא למוות חברתי; רק כי חלק אחד של החברה סובל רק את עצמו, והחלק השני רוצה רק לעשות ללא חוש שיפוט. למה להם לוותר על הסידור הנוח? אני כותב על הניסיון האישי שלי, בתור אחד שמזלו שאישיותו חזקה יותר ממנו. אני כותב רק על מה שאני מכיר, ולצערי מעולם לא הזדמן לי להכיר אחרת. למה לכם להכיר את הנושא? הרי אתם הצלחתם בחיים.

מבוסס על הרשומה המקודמת:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=803934&blogcode=13949936