אני יושבת בחדר, תקועה מול הפייסבוק. מסתכלת מסביב, ורואה עד כמה שאני עצלנית כל כך פאקינג עצלנית! אני לא מסוגלת לעשות שום דבר עד הסוף.
מחרפן אותי לראות את חברות שלי, אני באה אליהן הביתה, החדר שלהן מושלם - הן כבר הכינו שיעורים. מבחן בעוד שבוע? לא לא, הן כבר כתבו את כל הסיכומים. אבל אני? שאני אעשה את כל הדברים האלה?
לא, אני משאירה את החדר מבולגן. אוכלת - ולא מביאה את הצלחת למטבח, זה מגיע למצב שבו יש לי 10 צלחות על השולחן, ועוד איזה 4 כוסות, ובסביבות חמש-שש מזלגות. ואחרי זה אני מתפלאת שיש לי חרקים בחדר.
בית ספר - לא קשה לי להכין שיעורים - בכלל לא קשה. אבל למה לי לשבת איזה חצי שעה-שעה בשקת בבית ולעשות שיעורים, אם אפשר להעתיק ממישהו בכיתה בהפסקה במקום להיות עם חברים.
מבחנים, אני מחליטה שאני אהיה חכמה, ואתכונן כמה ימים לפני, מגיע יום אחר, כך: "לא, יש לי זמן". יום אחרי זה, אותו הדבר, וככה עד שמגיע יום לפני המבחן, ואני יושבת וחורשת - במקרה הטוב.
ועוד אחרי זה - אני בוכה לאמא שלי כשאני לא מקבלת ציונים טובים. ואני יודעת! אני יודעת שאני אשמה! שבגללי זה קרה.
זה כל כך מחרפן אותי, אני פשוט לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים. זהו! כאן אני מכריזה ! בשנה הבאה, אני אהיה בן אדם.
אבל פאק! אני מכריזה על זה כל שנה. אבל זהו נמאס לי...לפחות אני אנסה.
ככה זה בני אדם. יצורים עצלנים אנחנו. "עצלני העולם! בואו נתאחד! מחר.."
לפעמים אני מביאה לעצמי כאפה ופשוט אומרת לעצמי. "מה עובר עלייך לעזאזל?! לכי ותעשי את זה!". ולא, אני לא עושה את זה בסוף.
אולי זה דבר מפגר, אבל זה באמת גורם לי להפסיד הרבה דברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just an Extraordinary Girl
