כי יש פשוט דברים..שכואבים לי. נפשית.
-כשמישהו קורא לי חרשנית. וחוזר על זה - שוב, ושוב ושוב.
-כשקוראים לי מכוערת. לא בצחוק.
-כשאומרים לי שמשהו שהיה לי ממש קשה זה סתם בולשיט. ועוד לא ראיתי מה זה ה'עולם האמיתי'.
-כשאמא שלי אומרת שהיא מאוכזבת ממני.
-כשאנשים אומרים לי שהם ציפו ממני למשהו רק אחרי שההזדמנות לעשות אותו כבר עברה.
-כשמישהו אומר לי שמשהו בי מפריע לו - ולא מציין מה. ואם הוא מציין - הוא לא אומר איך זה מפריע לו.(ואומר 'עזבי' כשאני מנסה לברר)
-כשמדברים איתי ואז אני אומרת איזה משהו, והם בלי לענות הולכים למישהו אחר.
-כשמעליבים חברות שלי. (יפת נפש שכמותי).
-כשלא מזמינים אותי למקום כלשהו רק כי חשבו שאני אהיה עסוקה. כי אני בנאדם "עסוק". (לא, לא מפריע לי שלא מזמינים אותי בכללי..אני לא מהאנשים האלה.)
-כשאומרים לי שהשתניתי. רק בשביל שאני אבהל, והם ישנו אתי לאיך שהייתי פעם כביכול. ואז בעצם ישנו אותי לאיך שהם רוצים שאני אהיה.
כן ... אני מניחה שזה מספיק.
אלה סתם דברים קטנים שאני בוחרת לשתוק עליהם ולא להגיד לאף אחד שזה מפריע לי. כי זה נראה לי אדיוטי.
"אז למה את אומרת את זה כאן..עכשיו?"
כי אני מקווה שאנשים שעושים לי את זה יראו את זה - ויבינו שזה מפריע לי. גם אם זה אדיוטי.
~
כיתה ט' הא?
בינתיים הכל הולך מצוין. אפילו מצוין מאוד הייתי אומרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just an Extraordinary Girl
