עולים לי כל כך הרבה דברים בראש עכשיו.
כל מיני זכרונות,
קרובים רחוקים.
טיפשיים כאלה.
כשאני שוב מרגישה את הרגליים שלי קופאות מקור, ואני משתמשת בכמה שיותר שמיכה בשביל לכסות אותן, כאילו זה יעזור.
ונזכרת במחשבות שחשבתי - לפני שנה או שנתיים, באותה הסיטואציה הטיפשית.
שומעת שיר כלשהו, שמזכיר לי איזה שהוא בן אדם.
או נשענת על איזה מעקה שנוגע לי במתוניים ומזכיר לי איזה שהוא חיבוק נחמד שפעם קיבלתי.
אולי אני קוראת יותר מידי ספרים לאחרונה.
טעות. אין יותר מידיי ספרים.
התכוונתי - יותר מידיי ספרים יחסית לאיך שאני בדרך כלל.
ויש לי בראש יותר מידיי מטאפורות,
הכל נראה לי ספרותי כל כך כשאני מסתכלת על העולם אחרי שקראתי מאה עמודים בלי להרים מבט מהספר.
נראה לי טיפשי שאני כוסעת על אח שלי שהוא מרעיש, או שסבתא שלי מתעקשת להכין רק לי מקרוני כשכולם אוכלים אורז - כי אני לא אוהבת אורז.
או כשאחותי בוכה ואמא שלי מתעצבנת, וכעבור חמש דקות מבצבץ חיוך שהוא אפילו לא חיוך מודע על הפנים שלה - היא מסתכלת עליה כעל הדבר המתוק בעולם.
עכשיו כשאני חושבת על זה,
אני לא מקנאה בה בשיט. וגם לא באח שלי.
אני לא אוהבת כשההורים שלי נותנים לי יותר מידיי תשומת לב.
כלומר, נחמד שהם שמים לב אליי, אבל לאחרונה אם הם עושים את זה יותר מידיי אני מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר. והם רק משגיחים שלא אעשה את זה שוב.
כי פשוט..אכזבתי את אמא שלי לפני כמה זמן, אני מנסה לתקן את זה. ונראה כאילו הצלחתי. חוץ מהמקרים בהם הנושא עולה (גם כן עולה..רק גאון יצליח להבין איזה הקשר יש בין מה שאנחנו מדברים עליו, ל'סיבת האכזה שלה ממני'), ואז היא נותנת לי מבט קריר שמביע משהו בסגנון ה-"אני לעולם לא אסתכל עלייך באותה הדרך", או משהו דרמתי בסגנון הזה.
זה פוסט טיפשי, שאני בטוחה שגם הבן אדם שמכיר אותי הכל טוב בעולם לא הבין.
גמאני לא הבנתי את הפואנטה שלו כל כך,
אבל פשוט כתבתי מה שעלה לי בראש. וזהו. כמו שאמורים לעשות בבלוג.
-אני אחזור לקרוא עכשיו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just an Extraordinary Girl
