כן, אני מדברת על התגובות מהפוסט הקודם.
אמא שלי אמרה לי שכנראה שהספר שלי לא ייצא בהוצאה שלה. זהו, נגמרו הפרוטקציות.
חשבתם שאני אוותר עכשיו, נכון?
לא. אני אפנה לעוד המון הוצאות. אני אוציא את הספר שלי, ואחריו עוד אחד, ואז עוד אחד, ועוד הרבה, ואני אאייר את כולם, ואתם תעמדו בתור לבקש ממני חתימה.
למה אנשים צריכים לסבול? למה זה טוב? למה כששמעתם שהספר שלי לא ייצא בהוצאה של אמא שלי חייכתם בשביעות רצון?
זו לא אני שיש לה עוד מה ללמוד. אלה אתם. ואתם צריכים ללמוד לפרגן.
אה, וזאת שאמרה שלפי הציור יש לי עוד הרבה מה ללמוד..
את יודעת שלא הכל צריך להיות סגנון-רנסנס-ריאליסטי-מושלם, נכון? זאת אומרת, יש לי סגנון, ואני כל כך לא עומדת לשנות אותו בשביל אנשים כמוך, גברת פופקורן. וכן, אני נהנית לקרוא לך גברת פופקורן. כי את תשבי מול הטלוויזיה עם פופקורן ותראי חדשות כשאני אופיע שם, מול בית קפה חדש שאני פתחתי עם כמה חברים, שמומן באמצעות מיליוני הדולרים שהרווחתי מכתיבה וציור, וטורי מעריצים מחכים להיכנס. לכן קוראים לך גברת פופקורן.
ותפסיקו כבר לרדת על ג'סטין ביבר! אם יש מישהו שעבד קשה כדי להגיע ל"פסגה" שבה בלוגרים כותבים עליו דברים מרושעים רק כי אין להם מה לעשות בחיים, זה הוא. אתם נוטים להתעלם מדברים לא חשובים, כמו האמת. (בטח עכשיו אתם דופקים על הקיר וצועקים: "אמת?! טפו טפו טפו!")
אז מה אתם רוצים, שאחתום לכם בספר החתימות שלכם או על סתם דף?