תני לי לאחוז בך

להרגיש את יישותך

בין זרועות עייפות

כמעט כמוך 

אני בורח ממך

ורץ אלייך

תני לי להחזיק בך

תהיי שלי 

ונגמור עניין 

תפסיקי לשקר 

את של אף אחד

ולעולם תהיי

אז תני לי לשכון בך

לפחות אחד מאיתנו

ירוויח בית

ידעתי כי בכיי – בכי כוס בין חרבות,
לא יגה אנשים, לא ישבר הלבבות;
כי בכיי עם-מטרות דמעותי השפוכים
הם ענן בציה עם-מים מלוחים;
כי דמעות שנושנו מבכי אלפי שנים –
סר כחן ממוגג את-לבות אבנים –
ולמה, לב אמלל, תבקש להבל
מרגע בבכי, נחומים באבל?

מבעד לאשנבי את-ראשי אוציאה,
אף-אקרא לסערה ואשאל את-פיה;
אביטה בעבים, אבינה בחשכה –
היהי קץ לחשך? אם-סוף למהפכה?
הישך הסער ויפזרו העבים
ונגה הסהר ונגהו כוכבים?
אביטה אל-ארץ אף-אפן למעלה –
אין חזון, אין קשב – רק סופה ולילה.

בבטן הקנני אל מסכן, חלכה,
ויתן-לי מקל ויאמר לי: לכה!
צא בקש משפטך שאבד בחיים,
קנה אויר לנשימה, גנב אור לעינים;
לך סב על-הפתחים בילקוט על-שכם,
בא פתחי נדיבים ושחה על-פת לחם –
וכבר כשל כחי בנדודים וטרח –
אהה אלי, אלי! היתם הארח?

מרחם אל-אשפה כסוחה הוטלתי,
לא רחץ מחלאה בסחבות חתלתי;
שד צמק לי חלצה אם עטיה, אבלה,
ממנו מציתי את-כוס התרעלה.
מאז שם את-קנו בלבבי צפעוני
המטיל בי ארסו ומצץ את-אוני...
הוי, אנה מחמתו אברחה, אנוסה?
גם-חיה לא-אחיה, גם-מות לא אמותה!

שפרירי שמים הפרושים כסדינים,
ונקדים בנקדות כוכבים כפנינים;
רך רוחות שאננות המרחפות בדממה
עם-כרובי השלום על-פני האדמה,
המספרות בלחש, בנשיקה, ברמזים
לשיח השדה סוד יה, רזי רזים;
שנת שלוה ושקט, שנת מרפא וגהה –
לא לי הם, לא לי הם, בן-אשפה, תולעה!

בלילה בלילה עת אשא כנורי,
עת ערים רק-שנים: אנכי ומזורי;
עת יצר העור לעצמותי הנמקות,
ועיני הכלות תלאינה לבכות –
אז תעל כאור טבולת טל בת-שירתי,
במשי אברותיה תז טל על-לבתי,
ומחתה הדמעה שקפאה בעיני –
אל-טל, בת-שירתי! נאד דמעות לי תני!

נאד דמעות, בת-שירי, נאד דמעות חדשות,
מרגיזות לבבות, מרעישות נפשות.
התעופפי, נודי בין עיי חרבות,
אל כתל מערבי, אל קברות האבות,
על-יד דרך גולים התיצבי, עמדי,
איש איש לפי אידו יתנדב אל-נאדי;
ובעודן בחמן קחי, צקי אל-כנורי
הדמעות עד-תמן – ונח לי ממזורי!

(ז' אדר, תשנ"ב)