אתמול בזמן המקלחת נזכרתי ביום שעבר עליי,כמה קשה החזרה לשיגרה כמה שוב פעם הכל חוזר לקדמותו ואף אחד כאן בחוץ לא מסוגל להבין.

יום שלם עבר עליי ולא חייכתי אפילו פעם אחת התחלתי לבכות כמו מטומטמת

נזכרתי באשפוז בעיקר באנשים שהיו שם איתי,כמה שנאתי את המקום הזה בהתחלה אבל אחרי כמה חודשים ראיתי מישהי אחרת

זאת אומרת,אני. הייתי מישהי אחרת. אני רואה כמה סטיגמות יש על בתי חולים פסיכאטרים,לפחות מכאן, מהחברים שלי בחוץ

אני לא יודעת אם אפשר לקרוא להם חברים בכלל כי חברים הם אלה שיעשו הכל כדי שתחייכי אפילו אם זה יגרום להם להראות פתטים,

אני מתגעגעת לאנשים מהאשפוז,כל יום אני חושבת עליהם בעיקר בלילה הזכרונות הורגים אותי 

זה מעציב אותי שפעם היה טוב ועכשיו זה רק זיכרון כואב.

אני מתגעגת לאנשים שגרמו לי להרגיש בן אדם,להרגיש בחיים, הם גרמו לי לחוות דברים שלא חוויתי אף פעם בחיים המזדיינים שלי

אפילו התאהבתי שם בבן אדם מקסים שעודד אותי ואמר לי מילים שלא שמעתי בחיים שלי

אני נזכרת איך שבהתחלה דחיתי את המילים שלו אמרתי לו שזה לא נכון שהוא לא חייב לשקר כדי שאני ארגיש טוב

אבל אחרי כמה זמן הבנתי שהוא לא משקר ולא שיקר אף פעם,

ואיך שפעם התמוטטתי על הרצפה בחדר שם והוא נכנס למרות שאסור היה לבנים להכנס לחדרי הבנות

התיישב לידי החזיק לי את היד ושתק

אני נשבעת לכם שזה היה הרגע הכי מלא בחיים שלי 

אני הרגשתי אותו מבפנים.

בכל מקרה אני לא יודעת אני בדילמה קשה,למרות הכל אני חושבת שדווקא שם בבית החולים הפסיכאטרי הנורא היו לי באמת חיים

מאז שהשתחררתי אני שוקעת 

השנאה העצמית מתגברת והיא עוד מעט תנצח,שוב.

ואם אתם שואלים למה אושפזתי אז בעיקרון הייתי תחת קטגוריית הפרעות אכילה אבל מהר מאוד התברר שזה לא רק זה

בנוסף היה גם דיכאון ונטיות להתאבדות ועוד המון בולשיט שחשפתי בפניהם והרגשתי טוב שסוף סוף מישהו מוכן לעזור.

הפרעות האכילה אף פעם לא עברו,אחרי שהשתחררתי זה נהיה עוד יותר גרוע אפילו

עכשיו אני חיה בצליעה.

הפרעות אכילה גורמות לך להאמין שאת תחת שליטה 

הרגשה שאת מכירה את עצמך  

הרגשה שבכל רגע נתון את יכולה להפסיק את כל זה ולחזור לחיים הנורמלים שלך

הרגשה שאת שולטת בדבר כל כך חשוב,הגוף שלך שאת יכולה לשנות ולעוות עד פחד יפה וממכר 

הרגשה שמנטרלת את הפנמיות שלך וממקדת אותך בדבר כל כך שטחי

את בכלל לא שמה לב שאת מאבדת את החיים שלך ואף אחד לא יכול להעיר אותך

את אף פעם לא מסתפקת בתוצאה וכשאת שמה לב שמשהו כאן מסריח זה כבר מאוחר

מאחור מדי כי אבדת את השמחה שלך,החיוך שלך,האמון שלך,החברים שלך,האינטמיות שלך עם אחרים.

איבדת את הרצון לחיות. הזמן שלך,השפיות שלך,השיער שלך,הבריאות שלך,הציונים שלך,הכבוד העצמי

השיפוט הטוב שלך,השינה שלך. ההזדמנויות.

את מאבדת את החיים שלך,אנשים ניסו להזהיר אותך, אמרו שאת יכולה למות..

ועכשיו,את מבינה שהם לא התכוונו למוות פיזי.