אנונימית, בת 14 ו 9 חודשים. לומדת בכיתה ט', משחקת כדורסל, אוהבת לאכול, אוכל, ספרים, מוסיקה, לכתוב, לצלם, להדריך. בין היתר יש לי את החברה הכי מדהימה בעולם, פסיכולוגית נחמדה, והורים דיי מעצבנים (כמו כל הורים). בסהכ, נורמאלית. פחות או יותר, או ככה אני לפחות מקווה.
אז אני אפרוק את פה את הנושאים שמרכסמים אותי D:
תמיד שנאתי התחלות. להתחיל הכל מהתחלה- דיי מייאש, לא?
כתבתי את הבלוג בתור אנונימית- הנושא עכשיו, הרבה הרבה הרבה יותר אישי. מבחינתי לפחות.
היום הנושא שעומד על הפרק, זה זהות מינית.
כולנו, מהשבוע הראשון לילדותנו, יודעים מי אנחנו. אנשים ברחוב ישאלו אותך 'מי אתה', וכולנו נענה, בלי שום ספק, את שמנו הפרטי כמובן. אבל עד כמה אנחנו יודעים מי אנחנו באמת?
בגיל הזה, אני בספק אם מישהו יודע מי הוא.
אני? אני יודעת מי אני, פחות או יותר. קצת פחות, מה הזהות המינית שלי. כפי שציינתי, יש לי את החברה הכי מדהימה בעולם 
אני אוהבת אותה, תמיד. אני מרוצה מהקשר הזה, רוב הזמן. אבל בזמן שלא, עשרות שאלות, מחשבות, תהיות, מנקרות לי במוח.
"האם אני לסבית?", "מתי אני צריכה להחליט מי אני?", "מה קובע שאני לסבית?", "האם זה נכון, כל זה?", "אני יודעת בכלל מה אני עושה?"
טוב, את רוב השאלות האלו, אם ישאלו אותי, אני אענה עליהן מתוך שינה. אבל זה רק מה שאני עושה לסביבה. מה אני עונה לעצמי? אלוהים יודע.
כמובן שהסביבה רואה אותי כלסבית- אין לי רגע של ספק בזה. אבל איך אני רואה את עצמי? כלסבית? כבי? כסתם ניסיון? אני לא יודעת.
מבלבל 
אז בנתיים, אני אחכה. הזמן יעשה את שלו. ואני דיי מאושרת, בסהכ (אם נשמיט את הפרט שההורים שלי לא סובלים את חברה שלי, ואסור לנו להיפגש והיא גדולה ממני בשלוש וחצי שנים).
יהיה בסדר 
אף פעם אל תשכחו את זה :]
http://www.youtube.com/watch?v=vx2u5uUu3DE
מכירים את התחושה, שכל הגוף שלך רועד, שהדמעות זולגות מעצמן.
שאתה מחזיק את עצמך כל כך חזק- עד שפשוט אין לך יותר כוח?
כינוי:
Hokit~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
