כותבת המחשבות

יום ראשון. לחץ עצום בעבודה. בערב, נכנסת ורואה שיש אורח של הבת. 

מתיישבת, לשם הנימוס, ליד כל המשפחה לצפות בעוד סדרת מופת שמעולם לא הצלחתי לפענח את משמעותה. 

בטלויזיה איש אחד שיושב ושכולם אומרים לו `הי` ולידו אשה אחרת שחייבת  משום מה לעמוד. 

הם מדברים על מה שלא צריך לדבר. כלומר, אותי זה משעמם - אותה ידוע שזה מעניין -  והאורח ? אני רוצה להאמין שהוא מספיק מנומס בשביל לשתוק כי האופציה שגם הוא חובב את התוכנית הזו, די מדאיגה. 

האייטם המדהים שזכיתי לראות עוסק בטקס חלוקת פרסי הטלויזיה. כן, היה דבר כזה. 

על המסך מרצדת כתובית `איך זה להעפיל על הבן שלך? `הכתובית היא תרגום של השאלה שנשאלה בעל פה. 

האורח שואל `רגע, אבל מה זה להעפיל על הבן?" 

הפנים שלי, כנראה, מראות זעזוע עמוק.

זה ההסבר היחיד לכך שהגברת הנוספת בסלון,הצעירה ממני במספר שנים, ושמחצית מהגנים שלה הם שלי, פוצחת בנאום מרהיב. 

"הם התכוונו להאפיל ולא להעפיל. תקופת ההעפלה הסתיימה מזמן"

"מה?!" האורח מוסיף שמן למדורה. אם לדייק זה לא שמן אלו הם אגלי זיעה שמתחילים לנטוף ממצחי, למרות שבדרך כלל קר לי. לא רק בחורף אבל
בפרט בחורף. 

"תשמע, מעפילים הם למעשה, אלו שבאו לארץ באופן לא חוקי" הגברת הצעירה ממשיכה. 

"אה, כמו האריתראים, הסודנים והאתיופים? " הוא ממשיך בשלו. 

החצי, שרואה שעוד רגע אני פוצחת בנאום שמתחיל בהסכם סייקס - פיקו וסופו מי ישורנו, מציע שנגיש תקרובת. 

זו מילת קוד ש`בבקשה, תרגעי יש כאלו שלא יודעים היסטוריה`. 

הגברת הצעירה, ברגישותה הרבה (את זה היא לקחה דווקא מאבא), מבינה את גודל הבור שהלז כורה לעצמו. 

"המעפילים הם יהודים שבאו לארץ באופן לא חוקי, בתקופה שהמנדט הבריטי שלט פה. הם באו בסירות, באוניות רעועות. נו, הסירה בצומת הסירה, בהרצליה - זה
לזכר מפעל ההעפלה"

"לא ראיתי אף פעם את הסירה, אבל את בית הפנקייק כן!" 

סימני החיים שלי הולכים ומתמעטים. עוד רגע אני מתעלפת. עם מי הבת שלי מסתובבת?!

להתחתן איתה הוא כבר לא יתחתן. אלא אם היא רוצה פרצוף חמוץ מצידי כל פעם כש`הוא` יבוא אלינו. 

זה דבר אחד להסתובב עם בת עשרה ודבר אחר לבוא אלי כחתני.

הזוגי, כמי שרואה את כל המחשבות שעוברות לי בראש, עוד לפני שלי ברור מה אני חושבת אומר משהו כמו `תראי, הם עוד לא למדו את הפרק הזה בהיסטוריה. חוץ מזה יש עוד זמן עד החתונה היא מתחת לגיל שמותר להתחתן`. הנשימה חוזרת אלי לאט לאט. 

אני מתאפקת. מאוד מתאפקת. ממתי סומכים על מערכת החינוך שתלמד היסטוריה?!

במטבח אני תוהה `איפה היו ההורים שלו בזמן שאנחנו סחבנו את הילדים לראות את הגרדום במוזיאון אסירי המחתרות?!`

"אבל את שוכחת ששבוע אחר כך היא לא ישנה מרוב סיוטים. אז אולי הם חסו על נפשותיהם הרכות של ילדיהם?"

"עם ללא עבר הוא עם ללא עתיד" אני עונה בפאתוס אבל האינטונציה שלי מסגירה את העובדה שאני לא ממש מאמינה בזה עד הסוף. 

עובדה, כל ענין השואה נמצא בתהליכי מו"מ מתקדמים איתי כמה ואיך לחשוף אותם. מה בדיוק הם אמורים להפנים ובעיקר השאלה איך ללמד מבלי לקבע תחושה של
קורבנות מתמדת, שמובילה לא פעם לתוקפנות מתמדת. 

אנחנו חוזרים לסלון ושומעים את הגברת ספק מתלוננת ספק מתגאה "ככה זה אצלנו. אם אפשר גם עם איזה מקמה שנכתבה. זוכר שלא הגעתי בינואר - אז היינו
בסיור בעקבות הל"ה. נשבעת לך, עלינו על הרכס ההוא בדיוק כמוהם. אבא שלי הוציא את מה שכתב חיים גורי ולקחו אותנו לגוש עציון. שבוע אחר כך היה שם פיגוע."

האורח נראה המום. "זה לא מסוכן קצת?"

"ברור, אבל זו המשפחה שלי. לפחות,הולכים אחר כך לאכול באיזו מסעדה טובה" היא עונה לו. 

אלוהים ישמור, אני  חושבת בליבי. זה מה שנשאר להם. מסעדה טובה. 

"אפשר לבוא גם?"

אני כבר לא בטוחה מה מוצא חן בעיניו יותר -  המסעדה או הסיכון. 

"אה, השנה הם הודיעו שלא מפסידים ימי לימודים" היא אומרת ומבטה נודד אלי. 

"נכון" אני מאשרת. 

"ממ....אז לא בטוח שכדאי .." הוא אומר. 

אפשר לנשום לרווחה. לפה הוא כבר לא יחזור. לפחות לא כשאני נמצאת.