הזמן שלי

לא יודעת למה.

לא יודעת מה כובש כלכך בכתיבה

יש כוח עוצמתי למילים. ומה זה בכלל מילה? אות ועוד אות ? מסר?

הלוואי שהייתי יכולה לישון עכשיו ולקום עוד חודשיים.

לקום רזה.

לקום רזה.

ר ז ה.

אני יושבת מול המסך של המחשב, כשידי מרגישות את הבטן, וכמה שהיא שמנה.

כל צמיג, צמיג. שומן ענקי.

אני נגעלת, אני מרגישה שאני כלואה, כלואה בתוך גוף שהוא לא שלי.

נשבעת. זה לא הגוף שלי.

אני נגעלת מעצמי. נגעלת מהמראה. מאיך שאני נראת.

מהפנים שלי, כמה שהן גדולות.

והידיים, כמה שומן. שומן נועד לחיות , אפילו הן לא יאכלו אותו. הן יודעות שהבריאה שלנו מתנגדת לשומן.

אני מפסיקה, הפסקתי

לאכול. אני רוצה להתקרב לטבע. לסבול. להרגיש כל שומן מצטמק.

אני לא רוצה להכניס כלום לבטן שלי. אני רוצה להרגיש טהורה

ט ה ו ר ה

כי מקושי פיזי הנפש מתעצמת ואנחנו גדלים (או מתקטנים)

שיהיה שבוע מרזה.

הלוואי ופסח יעבור מהר.

ורציתי להגיד שאני שמחה שיש פה עוד בנות שמבינות אותי. עוד כאלו שזו הדרך היחידה שהן יכולות לחיות בה.