כמה טוב להיות פרח קיר

השבוע סגרתי שנתיים.

שנתיים של כאב, זיוף ובכי.

שנתיים של הרגשה שאין עם מי לדבר.

שנתיים של בכי לכרית ושל מסכות.

שנתיים של כעס פנימי על ההורים שלי שהם לא מוכנים להודות בבעיה.

הלוואי שהייתי יכולה להסתכל אחורה ולנשום לרווחה. להיות שמחה וגאה שזה עבר כמו גבעה קטנה בדרך שמצאתי את הדרך לחצות. אבל המצב הוא שונה, ולמען האמת שהדבר היחיד שהשתנה זה שהתרגלתי להכל. 

ואפחד לא יודע.

אלוהים תודה על הכוחות לקום ולהתמודד כל בוקר מחדש.