כמה טוב להיות פרח קיר

היום יצא לי לחשוב על משהו מוזר.

פסיכולוגים לומדים לאבחן.

באיזשהו מובן הם מנסים להיכנס לך לראש לשאוב את הרגשות שלך והתחושות שלך ולסכם את הכל לאיזה מילה מתוסבכת שאפילו הם לא מבינים אבל יש לה משמעות. והמשמעות שלה זה בעצם מה שאתה עובר וחווה כביכול.

אבל כשאני מסתכלת באמת לעומק של העניין אני לא מצליחה להבין איך זה הגיוני.

איך אפשר לאבחן בנאדם, לתת שם למה שהוא עובר, למה שהוא חווה,  לכאב ולעצב שהוא מרגיש. 

הרי זה משתנה אצל אנשים. אנשים לא מגיבים באותה צורה לאותם דברים, הם לא מרגישים אותו דבר וחווים אותו דבר גם אם כביכול זה אותה מחלה ובבסיס שלה זה אותו דבר. 

פסיכולוגיה זה דבר שכולנו צריכים. כולנו צריכים לדעת שיש הסבר למה שאנחנו חווים, ובמקרים מסוימים גם שיש תרופה לזה ופתרון. 

אבל אם חושבים על זה לעומק, משהו שם לא מרגיש נכון, מרגיש שטחי, כאילו לא באמת מתעמקים ברגשות של הבנאדם כאינדיבידואל אלא רק מחפשים נקודות דימיון להכללה כלשהי. שיהיה שם, הסבר ותרופה למה שהוא חווה. 

כדי שהוא ידע שהוא לא לבד, שיש עוד אנשים כמוהו והכל בסדר.

כדי שיהיה לו במה להיאחז.