לכל דבר בעולם יש השוואה למשהו אחר.
כל אירוע ומקרה שיקרו, תוכלו לדמות אותו לאיזה מקרה שכבר קרה בעבר, כל אדם תוכלו לתת תיאור שתמתאר אותו טוב בדיוק באופן שבו יתאר חפץ או מקרה מסויים.
ולפני כמה זמן ששאלת מי החברה שאני הכי מאוכזבת ממנה, גיליתי שאני לא מאוכזבת מאף אחת מהן. ואולי בעצם התשובה לשאלה הייתה את.
ומאז זה מהדהד לי בראש, ואולי התשובה היא גם אני.
כמה שאני אוהבת ומעריכה את עצמי, ככה אני שונאת ומתאכזבת.
אני כמו התפוח האדום-ירוק ההוא שאכלתי היום בצהריים כשהייתי בים. לפני שיצאנו, אמא אמרה לי לקחת איתי תפוח, תגובתי הראשונה הייתה "איכס", אבל אז הסתכלתי על שלל התפוחים שהיו בקערה ודווקא היו נראים טובים למדי. בחרתי את הטוב מכולם; עגול כמעט באופן מושלם, צבעיי האדום-ירוק משתלבים אחד בשני בצורה יפה, ולאחר שגם טפחתי עליו הופק ממנו קול שאהבתי.
לאחר שהגענו לים, הוצאתי את התפוח מן השקית, וכבר בנגיסה הראשונה התאכזבתי ממנו, הוא לא היה טעים כלל, ואפילו גילתי בו נקודה חומה ושקועה-רקובה.
וחשבתי לעצמי כמה שאני פתטית.
כמה שאני לא כזו טובה כמו שאני.
יש בתוך תוכי המון נקודות שקועות שכאלו, רקובות.
אני לא אמיתית כמו שאני חושבת שאני.
ואולי מבחוץ מרבים להחמיא לי על יופיי, וגם על כך שאני אדם 'מדהים'.
אז נוותר לרגע על הצניעות- זה נכון, גם חלקים כאלו יש בי. אני אדם טוב בסה"כ.
אבל מתחבאים בי דברים מגעילים ורקובים, שאף אדם אינו מכיר. אפילו לא את.
ואני תמיד שואלת את עצמי ; האם רק אני רואה את זה כי אני מחמירה עם עצמי וכל החלקים הרקובים אפילו לא קיימים בי באופן שכזה, או שאני יודעת להגן על עצמי כלפי חוץ היטב על מנת שאף אחד לא ישים לב לכך ?