אז כמו שאמרתי, אני לא ילדה חברותית במיוחד. זאת אומרת.. מאוד קשה לי להתחבר לילדים, לבנות בעיקר.

עם בנים אין לי שום בעיה, אבל בנות זה עם אכזר.

אז חברה שלי שגרה רחוק, שהיא חברה טובה גם של בת דודה שלי באה אליי אתמול והלכנו לבת דודה שלי, ששם ישנו.

היא הביאה כסף, כדי שנלך ביום למחרת לקניון. אני לא יודעת למה הסכמתי לבוא. זה לא שלא היה לי כיף, נורא נהניתי.

אבל הרגשתי נורא דחויה, אולי בגלל שאותי החברה הזאת רואה הרבה יותר ?, או שסתם נמאס לה ממני ?.

היא תמיד חיבקה רק אותה, והלכה איתה. הן לא חיקו לי בקצב ההליכה, הבנתי שהיא רוצה להיות עם בת דודתי יותר.

אז פשוט נתתי להן להיות ביחד, ואני הלכתי כמו זנב אחריהן. אני לא אומרת שהייתי מאוד דחויה ומסכנה, פשוט היא שמה לב אל בת דודתי יותר.

אני לא יודעת מה להרגיש. אני מרגישה דחויה מכל הכיוונים. כנראה שקשה לי להיות עם שתי בנות באותו הזמן, זה מבלבל אותי.

אני שונאת להרגיש ככה, יש לי חברים, שלא תחשבו שאני איזה ילדה מסכנה בלי חברים, יש לי את החברים שלי שאני תמיד איתם.

אז אולי אני לא רגילה להיות בחברה של הבנות האלו ?. קשה לי עם זה, אבל אני מנסה ומנסה להתיידד עם עוד בנות, אך פשוט לא מסוגלת, מרגישה כל כך לא אמיתית כשאני מנסה לעשות זאת, מרגישה צבועה ומטומטמת.

אני מרגישה דחויה, זה הורס אותי. אני כמו בניין ישן שאחרי הרבה זמן כבר מתחיל להתפורר, מרוב שדורכים עליו.

אני מתפרקת, מתפוררת, נופלת, קורסת, נהרסת, חברים זה הדבר הכמעט הכי חשוב שיש, ואני לא עושה כלום בשביל זה.

מיד אחרי שחזרנו מהקניון, הלכתי לבייתי. רציתי להיות לבד. (בת דודתי גרה באותו הישוב שלי, אז לא היתה לי בעיה לחזור הביתה). והחברה שלי נשארה שם, היא נורא נהנתה איתה. אז למה לא ?, למה לא להישאר ?.

זה כבר כבד עליי יותר מדיי. אני הרגשתי גם כאילו אני לא חסרה להן כל כך, שאני סתם נדחפתי.

*יום ראשון מסע צילומים עם חברה בכל רחבי העולם (יותר נכון- כל רחבי הישוב, אבל תנו לי לחלום בשקט).

* יום חמישי סרט עם אותה החברה, הולכות לירח אדום.

החברה הזאת, שאיתה אלך לסרט ולצלם, היא חברה אמיתית. ואני באמת אוהבת אותה הכי בעולם.

אם היא היתה עוזבת אותי, הייתי קורסת, כי היא מה שמחזיק אותי עוד חיה.